שוזינקה,

אמנם עברה שנה, אבל זה מרגיש כאילו... כאילו רק לפני חודש ישבנו ביחידה שלך בשבת בבוקר, לשתות קפה ולראות סרט, בזמן שאמא שלך משתדלת לא להפריע אבל בכל זאת להיכנס ולהביא לנו משהו מתוק לאכול.

מרגיש כאילו רק לפני שבוע רציתי שנלך ביחד לקולנוע לראות את טום קרוז עושה סלטות, וכששאלתי אותך אם אתה בבית ענית "סוג של, אני בעזה".

מרגיש כאילו רק אתמול כתבת לי "אבובי אהובי, אני בבית הסופ"ש, בוא נראה סרט".

מרגיש כאילו רק לפני כמה שעות הבנו שאולי בשבת לא נצליח, אז במקום קבענו להזמין את כולם להמבורגר ובירות בשישי, ואז לראות סרט. ובזמן שחיכינו שכולם יגיעו שיחקנו סנוקר והתעקשת שאנסה שוב ושוב את התור שלי עד שאצליח כמו שצריך.

מרגיש רק לפני כמה דקות ויתרנו על הסרט כי הוקפצת ולא יהיה זמן גם לסרט.

כאילו הרגע קיבלנו את ההודעה הארורה על האסון שקרה בעזה.

אין לי את המילים להגיד לך כמה קשה הייתה השנה האחרונה לכולנו. אבל אתה הכרת לי מילים שהן די קרובות לתחושה. Shoozy, don't leave us high. Don't leave us dry.

לפעמים שנה עוברת מהר מאוד. 

והנה, אנחנו עומדים כאן, ולא מאמינה שכבר עברה לה שנה. 

אצלי השנה הזו  לא עברה כל כך מהר. כל יום  שחזרתי  סיטואציות, זכרונות, חוויות משותפות, הסתכלתי בתמונות, אספתי מזכרות שנתתי לי עוד מימי ילדותך, וימי חייך הקצרים. הכי הרבה, דיברתי אליך. היום כשאני עומדת מול האבן המכסה את גופך שנטמן כאן בעפר, מרגישה שלא אל האבן אני מדברת, אלא אל רוחך, כמו שמידי ערב כשאני  מברכת  לפני השינה, את כל הנכדים שכבר עזבו את הבית מגיעה אליך, ולא יכולה לברך. כי מה אברך לחייל שלי , שמסר את נפשו  למען  ארצנו, למעננו, וכל דמיו צועקים אלינו מהתהום. 

מה אני יכולה לאמר לך מעיין שלי? לבקש שתהיה מליץ יושר שם למעלה, עלינו ועל כל ישראל. נדמה לי שבזמן האחרון  ההצטרפו אליך שם למעלה  חברים חדשים .חברים חדשים  לממלכת השכול. כמה עצוב. אני זוכרת אותך  כמו שאתה, מעסה לי את הגב, מפנק בקפה, רוצה ללמוד להכין לצ'ו של סבתא. משמיע לי  מוסיקה אלקטרונית שלמדת  לערוך . כמה השתוממתי כאשר סיפר לי חברך מהמכינה, הלל שמו,  שסיפרת לכולם על הסבתא שלך.  בנים הלוא משוחחים על כדורגל, בנות, סרטים... לא על הסבתא שלהם?!  כן, היה לנו קשר טוב. שיחות ברמה פילוסופית, ויכוחים על מדע  אסטרונומיה וכו'... וגם קצת שיחות נפש.  

חבל שזה נגמר. נקטע. תמיד הרגשתי  נימה אינטימית כששוחחנו. בלי עכבות, בלי מעצורים. שיחה קולחת.  יש לי פינה קטנה /גדולה, בלב. וגם בביתי יש פינת זיכרון, ובה  תמונות וכתבות על מה שקרה שם בעזה, בתוך הפומה, ויש גם מזכרות שנתת לי, שומרת הכל ומציגה לראווה על השולחן שנעשה קטן מלהכיל את כל אותם דברים. 

כל מי שבא, מיד נעצר לצפות במוצגים. גם את כל הסמלים שהיו למקור הגאווה שלך, גם אותם  הצגתי. אפילו את תרומת האברים שעליה דאגת לחתום.  בכל אופן, יש מישהו  שנושא  חלק ממך, והוא נושם וחי. במותך ציווית לנו חיים. 

אני עומדת כאן סופדת לך, בראש מורם , גאה להיות הסבתא שלך. מחבקת את רוחך שתהיה נצורה עמי לעדי עד.  

יש לי עוד נכדים, אחיך ובני דודיך, ויש לי בשביל מי, ויש לי בשביל מה, לומר דברים אלה עליך, שישמרו את זכרונך ולא ישפילו ראש. יזכרו אותך בגלל מי שהיית ומה שעשית בימי חייך.

בס" ד

בספר דרך ה' כתוב שכאשר אדם מת על קידוש ה' - על ידי זה נמשכת הארה חזקה מאד ונעשה תיקון גדול ועצום בכל הבריאה.

באגרת הרמב"ם כתוב אדם שיהרג על קידוש ה' הרי הוא בוודאי בן עולם הבא אפילו היה אדם פשוט. וכך אמרו חכמינו: "מקום שהרוגי מלכות עומדים אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם. כלומר בגן עדן".

כעת אלו ימי ספירת העומר שבהם מתו הרבה מתלמידי רבי עקיבא בגלל שלא כיבדו אחד את השני כראוי.

בגמרא במסכת ברכות כתוב על רבי עקיבא שהיה צדיק וגדול מאד ולימד תורה לכולם והיה בדרגה רוחנית מאד מאד גבוהה. ועם כל זאת הוא אמר על עצמו: עם כל המעשים הטובים שעשיתי חסר לי רק דבר אחד ואני כל חיי מצטער על זה – שלא זכיתי לקידוש ה'.

רואים אנו מפה כמה זכות גדולה היא למות על קידוש ה' – שלא כל אחד זוכה לה .

מעיין היקר הי"ד זכה למות על קידוש ה' , והאמת היא ש גם בחייו עשה קידוש ה' :

בהמשך איגרת הרמב"ם כתוב "אם ידברו עליו הבריות טובות – הרי גם כן קידש את ה' . כמו שכתוב במסכת אבות: אדם שמשאו ומתנו בנחת עם הבריות – מה הבריות אומרות עליו? ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר : ישראל אשר בך התפאר."

אצל מעיין הי"ד ניכר מאד עניין זה – שהיה מדבר עם כולם בנחת , עם עדינות נדירה , וגם כשהיה מדבר עם אנשים כשדעתו והשקפתו שונים משלו , היה מכבד ומקשיב בצורה יוצאת דופן ומתדיין בנחת.

בשיחותינו על אמונה ואלוקים הרגשתי תמיד שהוא ממש היה קשוב ורוצה להבין , לדעת ולהתחבר.

זכות היא לנו ללמוד ממנו איך להתנהג עם הסובבים אותנו וזה בוודאי יהיה לעילוי נשמתו 

באחת השיחות עם מעיין הי"ד סיפרתי לו כמה הגמרא היא ספר הדרכה לחיים, והבאתי לו דוגמא ממסכת חולין בה כתוב לפרטי פרטים איך בנוי הגוף של כל בהמה וחיה – היכן הלב, המח וכו' וכמה זמן בהמה יכולה לחיות כשהיא פצועה . ומעיין התעניין לראות זאת כתוב בתוך הגמרא וממש נהנה מהרעיון.

וסיפרתי לו סיפור קצר בנושא על ה"חזון איש" שהיה רב גדול מאד –

פעם היה אדם שהיה לו בעיה רפואית מסובכת בראש והרופאים התקשו כיצד לנתח אותו בלי לסכן את חייו , וכשפנו לחזון איש )שכלל לא היה רופא( שלמד גמרא כל חייו , הוא שירטט להם על דף את המוח של האדם וסימן להם איך בדיוק לנתח בלי לסכן את האדם, והמנתחים פעלו כדבריו, והניתוח עבר בשלום ב"ה.

מעיין היקר, אני בטוח שאתה נמצא במקום טוב, ותדאג משם להוריך ולכל משפחתך היקרה.

היה לי לעונג להכיר אדם מיוחד כמוך.

אני זוכר שלקראת קבלת הפק"לים שכבתי באוהל סיירים ואז מעיין נכנס ואז התחלנו לדבר על איזה פק"ל אנחנו רוצים. 

אז הסתבר ששנינו רצינו להיות קלעים. דיברנו על מקצי ירי שעשינו ועל ציונים בירי ודיברנו על עתידנו בהכשרה במשך רוב החצי שעת ת"ש.

ואז כמה ימים אחרי התחילו לחלק את הפק"לים ואני זוכר שלא קיבלתי והתבאסתי אבל אז מרחוק ראיתי את המ"מ שלנו אומר לצוקרמן ומעיין ואני זוכר את החיוך על הפנים של מעיין והוא צרוב לי בזיכרון.

אני שמח שמעיין קיבל את הקלע כי לא רק שהוא היה היורה הכי מוכשר בפלוגה אלא גם הבן אדם הכי הגיעה לו האחריות.

אני רוצה להגיד לך תודה. תודה שהראית לי בן אדם שאומר כל כך הרבה בלי להגיד המון.

תודה שהראית לי את השלווה שלך ואת היכולת המדהימה שלך להיות לבד.

את הידע המטורף שלך ועל הגב שהיית נותן לי בויכוחים עם דתיים בנושאי אמונה.

תודה שדיברת איתי על סרטים ושנינו סיכמנו שספרות זולה זה הסרט הכי טוב של טרנטינו.

תודה שהייתה לי הזדמנות לראות איתך עוד סרטים טובים באוהל הגדול, אחד ליד השני, ולהתפעל מכמה שאתה יודע לנתח ניואנסינים כמו מטורף ולגרום לי לתהות בואנה, איזה בן אדם גאון.

תודה שהיית סו-שף שלי לפסטה קבנוס ותודה שעמדת על שלך והיית תמיד נאמן לעצמך.

אתה לא היית צריך אף אחד, היית מספיק חבר לעצמך ומספיק שלו לעצמך.

ואני רק רציתי ללמוד ממך.

אוהב אותך אחי. חייב לראות כבר מקס הזועם.

שוזי המתוק,

זוכרת אותך מהתקופה שהגעת לאשחר.

לדרור ולך היה חיבור מיידי. שני ילדים שובבים, צמאי הרתפקאות ואקסטרים.

החיוך היפה שלך והביישנות (רק בדקה הראשונה) היו מתחלפים בשנייה בזיק שובבי בעיניים כשעלה רעיון לטיול אופניים, מלחמת מים או כל רעיון משוגע אחר שהיה לכם.

היו לך אינסוף רעיונות להרתפקאות ותמיד נענית להרתפקאות שדרור הציעה.

כמו הפעם ההיא שהמצאתם שזה חג הלווין וצבעת את הפנים בירוק ועברתם בבתים מבקשים ממתקים.

הפנים שלך לא הגיבו טוב לצבע...

נזכור אותך תמיד כילד מתוק, הרפתקן, כן ואהוב.

כל כך לא קשור שנעלמת אבל שמחה שזכינו לחיות לצדך כמה שנים טובות וליהנות מהאור שלך.

הטוחה שאתה מפיץ מאורך גם למעלה.

מעיין היקר,

זוכרת אותנו 2 ילדים קטנים בגן, משחקים ורצים, והחיוך שלך, כבר אז, היה מדבק.

ילד שטותניק שתמיד אוהב את כל מי שסביבו, משחק עם כולם.

גדלנו ואתה היית שנה מעליי בשכבה. תמיד ראו אותך מסתובב ביישוב, תמיד עם אנשים ותמיד עם חיוך ענק מלא שיניים.

תהיה חסר בנוף האשחרי והחיוך שלך לא ייצא לאף אחד מהראש.

עוד ביום הגיוס ראיתי שמעיין עושה את כל הדרך עד למקום המסריח שנקרא בהלץ.

שמחתי ממש שיש איתי עוד בחור ממשגב.

אני ומעיין היינו שואלים לשלום אחד השני במהלך כל ההכשרה.

כמובן אני הייתי הצד המתלונן ואתם יכולים לנחש בעצמכם מי לא...

סיפור שמאד מזכיר לי מי שהוא:

עשינו הגנ"מ - הגנת מחנה בבהלץ.

אחת המשימות שהייתה לנו זה לשמור על הבונקר בבהלץ מפני בדואים וכו'.

כמובן שזאת הייתה המשימה הכי נוראית מכל ההגנ"מ כי כל השמירה כוללת הקפצות, תרגולים ומלא טרטורים.

כמובן שמעיין היה זה שנמצא בבונקר ואוכל את כל החרא מהמפקדים.

כששאלתי אותו איך היה לו בבונקר ציפיתי שיגיד מילים כמו: נורא, סבל, שחור, חרא על המפקדים וכן הלאה.

טעיתי. ברור שהוא יגיד לי שהיה לו כיף, ברור שהוא יגיד לי שלאכול חרא זה כל הקטע, ברור שהוא יגיד שאם היו שמים אותו במקום אחר אז הוא יסבול וישתעמם.

ככה הוא היה, לא מתלונן, לא מתבכיין, לא מתמסכן. ההפך, איפה שקשה שם כיף, איפה שטוחנים אותך שם לא משעמם, איפה שכולם מתבכיינים שם מעיין מרגיש תחושת ניצחון וסיפוק.

כזה היה, רעב ללמוד ולהתפתח.

נזכור ולא נשכח מעיין יקר.

אוהב אותך מלא אחי. אתה דמות להשראה והערצה ושמחתי לחלוק איתך תקופת שירות משמעותית שאני באמת בחיים לא אשכח.

אולה מרץ 24.

אולה משגב.

אני זוכרת שתמיד במכינה הייתי רואה את הקשר של מעיין עם החניך שלו דניאל ומתפעלת.

היה להם קשר ממש מיוחד, הם היו חברים.

תמיד שיחקו ביחד שמחט, הכינו אוכל, הלכו לחירבה והפכו כל מפגש למשהו מיוחד.

ההתנדבות עם חניכים הייתה לפעמים מאתגרת ולא תמיד בתור מכיניסטים היו לנו כוח להתנדבות, אבל מעיין אף פעם לא נתן תחושה שאין לו כוח לדניאל.

בכל הפעמים שראיתי אותם ביחד זה היה נראה שהוא נהנה מהמפגש ממש כמו דניאל.

הוא בחיים לא היה מדבר או משוויץ על הקשר המיוחד שלהם, אלא תמיד נמצא איתו בענווה ובשקט שהיו ייחודיים רק לו.

שוזי,

פגשתי אותך לראשונה בגן ביובלים. לקחת מאיתנו צעצועים בהפסקות עם יואב ברעם.

התחברנו אחרי שהגעת לאשחר. שיחקנו מיינקראפט בהתחלה נועם, מנס, אתה ואני. 

רבנו על שטויות. צחקנו משטויות. זה בסוף היה חיובי.

החזקת את הציוד גיימינג שלך כמדליות. אני זוכר את העכבר שלך, את האוזניות Razer שלך, את המדבקת Razov ששמת על הלפטופ שלך. משום מה זה חרוט לי בזיכרון.

אחר-כך הצטרפת ל-CS. התחלתי לשחק לפניך, אבל איך הצלחת להשתפר כל-כך מהר? יום אחד אני מסתכל בפרופיל שלך, אני רואה 120 שעות ב-CS. שנייה אחר-כך, פתאום 720. לי היה רק 340. קינאתי קצת בהתקדמות שלך.

שלשום, אחרי ששמעתי מה קרה, חזרתי הביתה, פתחתי את הפרופיל שלך שוב. "מחובר לאחרונה" לפני 11 יום. זה מה שהיה כתוב. מספר שרק יגדל. הוא לא יתאפס. ואני רואה כבר 2000+ שעות ב-CS פתאום.

זה יותר ממה שרוב האנשים משחקים כל החיים שלהם. 

2000+ שעות שחיית ברגע, שהיית בעכשיו.

לפני שיצאת לעזה החלטתי לבוא אחרי ההזמנה שלך.

שמעתי כשנכנסתי לבית שיר ישן ממש ממש ממש לא מוכר שחשבתי שרק אני מכיר ואז התחיל עוד שיר כזה ועוד שיר כזה וכל שיר שעובר אני מרגיש יותר ויותר "פאק, למה אני לא מדבר איתך יותר?"

עמית הכין לנו קוקטיילים ושמנו (אתה שמת) בשר על הגריל. פתחת שולחן של מסעדות.

אני משקיע בדברים האלה גם. זה לא נפוץ לפגוש אדם עם חיידק כזה כמו שלך.

אתה לא בן אדם של מודעה בשחור לבן. זה לא קשור אליך אפילו קצת.

זה נדיר שאדם מצליח לחיות ברגע וליהנות מהעכשיו ובאותה העת לחשוב על החיים ועל מה יהיה.

כל סנדויץ' לחם מחמצת שאני מכין, כל משחק CS, אתה לנצח איתי.

שוזי!

מאיפה מתחילים עם זכרונות? אני זוכר שרק עברנו ליישוב... בית לידך. איך לימדת אותי מה זה מיינקראפט. הבאנו את המחשבים אחד אל השני וישבנו לשחק. 

ואז Counter Strike ו- PUBG, ומה לא. ובכולם - היית הכי טוב. בפער.

כל פעם היית סוחב את כל הקבוצה, היית מתעצבן שאנחנו גרועים ותמיד דחפת אותנו לעשות את מה שמקדם, לא מה שפחות. 

לקחת את זה ישר מאחד החוקים של ג'ורדן פיטרסון. עזוב את זה שהכרת לי את הספר  12Rules For Life. כמה הרחבת איתי על החוק הזה: Pursue what is meaningful, Not what is expedient.

היינו רוכבים ביחד על אופניים לכל מקום. היית מקצוען.

זה אתה בכמה מילים: מקצוען. חכם. לומד. חבר!

לימדתי אותך גיטרה. אמרת שזה נראה בסדר והזהרתי אותך שזה לוקח זמן וצריך להתמיד. 3 ימים אחר-כך חזרת אליי כשאתה מנגן כבר כמה שירים.

אתה היית החבר היחיד שהצלחתי לדבר איתו פילוסופיה עד השעות המאוחרות ולימדת אותי כל-כך הרבה.

עזרתי לך לדבר עם הזאתי, נו זאת שרצית אותה בכיתה י"ב. כמה התביישת. כל העולם נגדך ואתה מנצח אבל בחורה אחת מפילה אותך מהרגליים.

התלהבת איתי מהבריכה החדשה ומהמרפסת ומהביליארד וכל הזמן הזמנת לבוא. כמה אני שמח שבאתי!

סעמק. פעם אחרונה שבאתי זה גם פעם אחרונה שהוקפצת חזרה לעזה. ישבנו על המבורגר, כרגיל. כלום לא הרגיש שונה.

אוהב אותך שוזי. מחכה שתחזור.

"מים שקטים חודרים עמוק"

בחרתי במשפט הזה מכיוון שזה המשפט שהכי מאפיין אותו לפי דעתי.

נעים, שקט, עניו. לא סתם נעים ומעיין זה אותו מספר בגימטריה.

מעיין היה הקלע הכי טוב בגדוד, זה שלקח מקום ראשון, לא סתם.

אצלנו בפלוגה היית שקט אחי אבל אנחנו פה בפנים (בעזה, 25.6.25) ואומרים עליך ברדיו שהיית במכינה ובאמצע פשוט הקפיצו אותך ואמרו לך שצריך להתגייס ופשוט לא חשבת פעמיים והלכת וסיימת 8 חודשי הכשרה והזעת ופשוט לא חשבת ועשית מה שצריך.

לא מאמין שככה זה נגמר, אחי.

תנוח על משכבך בשלום.

משפחת פרלשטיין הכואבת,

באתי היום עם שרונה-חיה, בתנו האמצעית שתחיה, לנחם אתכם באובדן הגדול - נפילתו של מעיין ברוך ה' יקום דמו.

קראתי בריכוז כל מה שנכתב עליך.

בעיניי, היית צנוע ומופנם אבל להפתעתי, מכל מה שמצטייר, היית פעיל מאד בתחום החברתי ולא שתקן.

אתה "ילד של בית", החינוך שקיבלת בבית טבוע בך, בנשמתך, בגופך, במעשייך ובהליכותיך.

קיבלת חינוך טוב וערכי בבית ואותו הקרנת על סביבתך.

אנחנו קטנים וחסרי הבנה, לא בכוחנו לעכל, להפנים, אבל בהיותנו אנשים בעלי אמונה, אנחנו יודעים שכל אדם יש לו שליחות למענה ירדה נשמתו מתחת כסא הכבוד.

כדי למלא אותה, כדי לעשות תיקון עולם.

עכשיו צריך ליזום איזה מפעל הנצחה לדמותך, כגון: תחרות שחמט ביום הזיכרון שלך, כי השחמט היה טבוע בך.

גם במכינה צריך להקים איזו פינה לזכרך וכן משהו שמנציח את זכרך, כאן באשחר.

השם ירצה את דמך הטהור ויקום אותו.

השם מעיין אומר הכל. בחסידות ברסלב יש ביטוי: נחל נובע (מבועא דבירא בארמית)

המבוע של הבאר. כולך היית נתינה, שפע של חיוכים ואהבת הזולת.

כזה תישאר חקוק בזכרוננו.

מעיין היה איתי בפומ"ה ימים ארוכים והיה לנו הרבה זמן איכות ביחד.

לאחר שיח על התקדמותו בצבא וחיפוש אחרי פק"ל אחר הבנו שחובש יהיה הכי טוב עבורו.

מעיין כמו מעיין לקח את זה ברצינות עוד לפני שזה נהיה רשמי.

באחת המתקפות מצא באחד הבתים חוברות רפואה באנגלית.

מעיין היה מבסוט ולקח אותם אליו והיה איתם בכל מקום, העביר איתן שמירות ארוכות.

מעיין שוזי, שוזון אהוב אהוב,

היית חבר ואח של יונתן שלי. שיחקתם כ"כ הרבה יחד בילדות וגדלתם וידעתם תקופות של חברות אמת.

במיוחדות שלכם, בשפה שלכם. יונתן שמר אותך בנייד "שוזי אהובתי".

שוזי מעייני - אתה בנשמתך לא נפרדת מאיתנו. רק גופך הלך היום.

בשיעור מודעות שאני משתתפת בו דיברו עליך. הילה חבה שיתפה בערב המקסים שקרה פה אתמול (14.8.25) לזכרך.

החברים מהשכבה באו במוצ"ש לפני צאתם לצבא לשבוע חדש.

התיישבו כולם עם האמא המדהימה שלך להעלות זכרונות איתך. סיפרו כמה דברים עליך כשהאווירה הכללית הייתה שהיית כ"כ שקט ובקבלה כ"כ טובה גם של הפחות מיטיב שקרה בחייך.

אמא סיפרה כיצד בשדה תעופה החרימו לך את הלדרמן האולר האגדי של אביך ואתה לא הנדת עפעף ורק משכת בכתפיך וכשאמא שאלה איך אתה לא מתבאס אמרת "זה כבר קרה, אז למה להתעצבן?" וזה הפך למשפט מכונן שחזרו עליו שוב ושוב.

כשרצו להראות כיצד אנחנו נאחזים בפיזי, בחומר חזרו על המשפט המדהים שלך ותדע לך שזה ילווה אותנו פה בקורס ובכלל אני הולכת להוציא פוסט ולפרסם את המשפט הזה כי זו המורשת שלך - קבלה של הניתן.

מעייני, 

לעולם לא נשכח אותך,

נעביר הלאה את מורשתך הזו ואחרות,

אתה תחייה עוד ועוד במשפחה שלנו,

ונעודד ונשמח את יונתן כפי שהיית רוצה.

שלך ואיתך.

מעיין הוא הבן אדם הכי חכם שאני מכירה.

אני אוהבת אותו מאד ולא מוצאת את המילים.

אני לא נראה לי מבינה שלא נתראה שוב,

וכשאני חושבת על זה נופלת עליי עצבות גדולה.

אני מאד אוהבת ספרות ומעיין כל הזמן אמר שהוא לא מבין.

כשנפגשנו לפני שבועיים (תחילת יוני 2025) בשבוע הספר הלכנו לאזור של יהודה עמיחי כי רציתי ספר נוסף.

כשהוא טען שהוא לא מבין אמרתי שגם אני לא ופשוט מנחשים.

מעיין חייב לדעת הכל בדיוק ולא לגמרי הסתדר עם לנחש אז אולי זו הסיבה.

פתחנו שיר רנדומלי וניסינו להבין. השיר היה כתוב בצד אחד בעברית ובצד אחד באנגלית. אני קראתי את העברית ומעיין קרא את האנגלית.

זה היה מצחיק ושנינו לא לגמרי הבנו חוץ מהעניין שקשור לאהבה.

צחקנו עם המוכר שעצר אותנו ואמר שהוא חייב להגיד שאנחנו זוג ממש יפה.

מעיין אמר ישר תודה והמשכנו ללכת וצחקנו כי אנחנו רק חברים.

אני לא מתגעגעת למעיין כי היה חכם או טוב לב או תותח ומלך ומצחיק.

אני מתגעגעת אליו כי  הוא היה חבר שלי וכעת הוא חסר.

והכל חשוך וכואב ומדמם.

והסודות שלנו נשארו רק איתי ואם אשכח כבר לא יזכיר לי.

אני עצובה מאד ומפחדת להפסיק להיות עצובה ומפחדת שהזמן ממשיך לזוז

ואני לא מסוגלת להמשיך איתו.

נפער לי בור גדול של צער שאני יודעת שלא יתמלא ואני לא יודעת מה לעשות עם מה שאני מרגישה כלפיו כשהוא אינו.

אני עצובה יותר מכל הפעמים שהייתי עצובה ועצובה יותר מכל הפעמים יחד ויותר מכל המילים שמתארות עצב.

מפחדת לשכוח.

מעיין תמיד אמר פילוסופרים במקום פילוסופים כי הוא קרא רק באנגלית.

לפני שבועיים נפגשנו אני והוא, רק אנחנו, ודיברנו שעות.

היו כל כך הרבה דברים לדבר שלא הספקנו כמעט כלום.

ויש כל כך הרבה דברים שרציתי שיספר ורציתי לשאול.

חיכיתי שיכתוב כרגיל שיצא מעזה.

הכל כואב לי מאד מאד.

הוא תמיד עשה פרצוף מצחיק כשצילמתי.

הוא תמיד מצחיק אותי.

מעייני המתוק.

לא נראה לי שיש אלוהים ונשמות ועולם הבא

אבל לתקווה שיש ומעיין שומע...

אתה חבר שלי ואני אוהבת אותך.

זאת שני אם לא הבנת!

אני זוכר שישבנו באוהל בצאלים וזה היה מתחיל בלראות אותך יושב, מחייך, קורא ספר.

משאלה פשוטה של מה קורה? איך אתה? הייתה מתחילה שיחה הכי פילוסופית, כל פעם מחדש. היינו מגיעים לעומקים מטורפים.

אם זה על מקינטות וקפה ועד אלוהים ודת ומה שביניהם.

תמיד היית מחייך ובטוח במה שאתה אומר ובאמת היית מלמד אותי המון ומכל שיחה כזאת היינו יוצאים תמיד מחויכים ועם ידע והקשבה לשני ברמה גבוהה.

אם זה בשיחות מחלקה או כמה חבר'ה שיושבים.

תמיד הלהט בשיח היה מושך וזה באמת יכל להימשך שעות כי אין מצב שהיית משתכנע אלא אם הבאתי מידע מבוסס.

אזכור אותך תמיד ואקח את התכונה הזאת תמיד איתי.

מעיין אהב מאוד את שירותו הצבאי ואת תפקידו כלוחם וכקלע חוד – מקצוע שבו נדרשים דיוק, ריכוז, רגישות ויכולת לראות רחוק, כמו שמעיין ידע לעשות תמיד – לא רק דרך הכוונת.

מעיין היה בחור שקט ומעמיק, מהאנשים שאתה מגלה לאט לאט, וככל שמגלים –

מתאהבים. הוא היה אדם של מחשבה, של ספרים, של שאלות. אהב לקרוא, בעיקר

באנגלית, בעיקר פילוסופיה, ואהב להקשיב באמת – לא מתוך נימוס אלא מתוך סקרנות

אמיתית. הייתה בו איכות נדירה של חוכמה צנועה – חכם לא רק בראש, אלא גם בלב.

אהבותיו היו פשוטות אך מדויקות: מוזיקה טובה של פעם – בוב דילן, רדיו הד, הביטלס;

סרטים – שהוא נהג לבחון בעיניים של יוצר, בודק את הדמויות, הדיאלוגים, הצלילים.

הוא היה איש של טעם, שהקפיד על קפה טוב וכריך מושקע, שאהב לשבת בשקט עם עצמו ולצאת למסעות גדולים עם אחרים. 

נסע רחוק בשביל חברים וטיפס גבוה בשביל הרוח.

אני זוכר את הפעם הזאת שהיינו בבולגריה ונפגשנו לפני במטוס. צירוף מקרים נדיר.

דיברנו וידענו שנהיה באותו אתר סקי.

אחרי איזה יומיים שאני בתוך הסקי וזה, אני עולה על הרכבל ופתאום אני שומע "שבי" בתחילת התור.

התרגשנו וצחקנו שהתראינו על הרכבל. הוא עקף איזה עשרה אנשים, הם דפקו לו פרצופים אבל לא היה לו אכפת ונסענו ברכבל למעלה ומאז גלשנו כל יום.

לא ברור לי איך מתחילים לכתוב דבר כזה.

מעיין הביא משהו כל כך מיוחד לפלוגה.

דבר ראשון הוא הכניס את השחמט חזק לאופנה. חלק מכובד מהזמן הוא ישב על המזרן שלו עם השח פרוס לפניו.

השחקנים מולו היו מתחלפים, לרוב הם היו מפסידים. אבל מעולם זה לא קרה באווירה תחרותית, מתנשאת. פשוט ראו כמה הוא אוהב את היופי שבמשחק הזה וכמה הוא היה טוב בזה, בחוכמה ובצניעות רבה.

בתמרון הקודם הוא ישן מיטה לידי. כל בוקר, איך שהוא היה פוקח את העיניים הוא ישר הרתיח מים לקפה שחור. הוא היה בחיפוש מתמיד אחר הדרך המושלמת להכנת קפה שחור.

הוא תמיד היה כל כך מסודר ומוקפד. תמיד הציע לאנשים סביבו קפה, תמיד שליו, היה נראה שהוא לא מודאג, שיש לו את הפינה שלו והוא מבסוט.

כל דבר הוא עשה במסירות, בלי להטיל ספק, בלי להתלונן. פשוט עולה על ציוד, עם חיוך, כי מה שצריך לעשות הוא עושה.

לא היה לנו קשר אישי במיוחד. עכשיו אני מצטערת על זה, אבל זה לא הפריע לי ולכולם לראות כמה אדם מיוחד הוא.

הייתי עם מעיין ביסודי ובחטיבה. אני זוכר שביסודי היה מגניב שאבא של אחד התלמידים מלמד אותנו ואותו.

בחטיבה אני זוכר בבירור את הזיקה של מעיין לטבע. איך הוא דילג בין בולדרים והיה מאלה שדוחקים במדריך הטיולים להתקדם קדימה.

אני זוכר אותו כאדם שקט שבדיונים פילוסופיים היה פורץ לפתע בדעות ותובנות מעניינות וייחודיות.

נוח על משכבך בשלום. רואה בך גבורה ומופת בתור חייל.

מעיין היקר הינו הדוגמא והמודל ללוחם היהודי הישראלי.

אמיץ, קר רוח, מקצוען ובעל עמוד שדרה ערכי.

מעיין וחבריו לקרב הנם החלוצים בני ימינו, יותר מדור תש"ח.

הרוח שלך תהיה בלבי ובלב הפלוגה שכה אהבת עוד זמן רב קדימה.

אתה נשאת על כתפיך מסע של דורות שלמים וסללת דרך לדורות שלמים אחריך.

אני לנצח אוקיר ואזכור אותך. 

אני מצדיע לך ובליבי תמיד יהיה את מעיין.

מעיין היה איתנו בכיתה כל היסודי. ילד שובב עם שיער ארוך וזהוב.

תמיד בטיולים השנתיים הוא היה האחד שטס קדימה ומטפס בדרכים לא דרכים.

היה ילד מצחיק וחכם בצורה יוצאת דופן.

כבר מגיל קטן עמד על שלו עם דעות ייחודיות שלו, ותמיד בכבוד ובנועם.

מעיין היה מאד שנון ולמרות כל השנים שעברו מאז שחווינו אותו בכיתה, זוכרות אותו כל-כך טוב ומבטיחות להנציח את הבן אדם שהיה.

מעיין תמיד היה יושב עם הקינדל שלו והאוזניות והיינו קוראים לו "המתקשר", כי ברגע שנכנס לזה אי אפשר היה להוציא אותו מריכוז.

באחד מהשבועות שטח שלנו בהכשרה הוא הביא איתו את הקינדל וערכת שחמט וישבנו במשך שעות ודיברנו על למה קינדל יותר טוב ואיך שהוא חייב ללמד אותי שח.

בסוף הוא ניצח אותי שוב ושוב בשחמט עד שהלכנו לישון. שבוע אחר-כך כבר קניתי את הקינדל בזכותו.

מעיין היה חייל, לוחם ולקע אלוף ומעל הכל היה חבר טוב.

זכות להכיר אותך.

מעיין,

אני לא מאמין שאני כותב לך פה.

אני זוכר שכתבתי לך במחברת פרידה במכינה לפני שהתגייסת.

כואב לי מאד שלא שמרנו על הקשר שלנו אחרי שהתגייסת.

עכשיו אני יודע כמה זה קשה לשמור על קשר בתחילת ההכשרה ואני הייתי צריך לקחת את זה עליי.

אני זוכר ממך הרבה רגעים. אתה היית חלק כ"כ חשוב ובלתי נפרד משנת המכינה שלי ואני כ"כ מודה לך על זה.

למדתי ממך כ"כ הרבה. היית חכם ודעתן, תמיד הייתה לך דעה חדה וברורה.

אני רוצה לקחת ממך את הכנות החדה - להגיד מה שאני חושב מבלי לעטות מסכות.

והשלווה שלך, איך היית בא למטבח של בית מתניה בשביל להכין קפה על האש ומסביב יש כ"כ הרבה בלגן.

יש לי עוד הרבה מה להגיד לך ואני עוד אכתוב בשבילך.

אוהב אותך ומבטיח לזכור אותך.

יש כפירה שהיא כהודאה, והודאה שהיא ככפירה. כיצד?
מודה אדם שהתורה היא מן השמים, אבל אותם השמים מצטיירים אצלו בצורות כ"כ משונות, עד שלא נשאר בה מן האמונה האמיתית מאומה.
וכפירה שהיא כהודאה כיצד? כופר אדם בתורה מן השמים, אבל כפירתו מיוסדת רק על אותה הקליטה שקלט מן הציור של צורת השמים, אשר במוחות המלאים מחשבות הבל ותוהו, והוא אומר התורה יש לה מקור יותר נעלה מזה, ומתחיל למצא יסודה מגדולת רוח האדם, מעומק המוסר ורום החכמה שלו.
אע"פ שעדיין לא הגיע בזה למרכז האמת, מ"מ כפירה זו כהודאה היא חשובה, והיא הולכת ומתקרבת להודאת אמונת אומן. ודור תהפוכות כזה, הוא נדרש גם כן למעליותא.
ותורה מן השמים משל הוא על כל כללי ופרטי האמונות, ביחס של מאמר המבטאי שלהן [=האופן החיצוני בו מנסחים אותם] אל תמציתן הפנימי, שהוא העיקר המבוקש באמונה.

[הרב קוק שמונה קבצים, קובץ א סעיף תרל"ג]

זכיתי לשוחח כמה וכמה פעמים עם מעיין בתקופת שהותו במכינה. מן הרגע הראשון פגשתי בחור העסוק במידה רבה בשאלות החיים הקיומיות ביותר, הטרוד בנוגע לפשרן של משמעות, אמת, אמונה, אלוהות, נושאים אשר נדמה היה בעיניי כי העסיקוהו והסעירוהו במידה יתירה מחבריו באותה העת. אף שרוח המכינה מתבססת על עקרונות רוחניים אלה, מעיין העז להתעמת עם קבלת עקרונות אלה כאקסיומות, ולא עשה הנחות גם למוריו בעניין זה. הוא לא היה מן המתווכחים לשם הויכוח, או מאלה המבקשים לבסס לעצמם מעמד חברתי מתוך התנצחות. שאלות אלה טרדו את מנוחתו עד מאד. חיפוש האמת הייתה תנועת הנפש העמוקה שהפעילה אותו.

כאשר עולה לנגד עיניי דמותו של מעיין היקר, אני נזכר בדברי הרב קוק שהבאתי בפתיחת הדברים. העולם נוטה לחלק את בני האדם, בין היתר, למאמינים וכופרים. קל מאד לזהות ולקטלג אדם היוצא חוצץ נגד עיקרי האמונה ככופר או כאפיקורוס, ולחלופין- כמעט מתבקש לסווג אדם השומר תורה ומצוות והצהרות אמונה בומבסטיות בפיו- כאדם מאמין. הקטלוג המזיק הזה עשוי לחלחל גם לתודעת האדם עצמו שלא ביודעין, ואדם ספקן, מיוסר בשאלות היורדות חדרי בטן, שאלות אותן מי שאמיץ דיו אכן צריך לשאול - עשוי לתפוס את עצמו ככופר.

הרב קוק מצביע על אמת פשוטה ועמוקה: לעתים האמונה שאדם נאחז בה עשויה להיות אינפנטילית, לא מבוררת, נוטה לדמיונות של עבודה זרה, ואילו האדם הכופר באותה תפיסה עצמה, עושה זאת באופן לא מודע, מתוך אמונה עמוקה יותר לפיה ציור דמיוני זה לא ייתכן שיהיה אמת. אין זה אומר שבידיו תפיסת עולם חלופית באותו הרגע, אבל שלילת התפיסה הפשטנית ברורה לו עד מאד. זו נקודת הזמן בה פגשתי את מעיין: התפיסות הדתיות הנפוצות והשגורות בנוגע לאלוקות, לתורה, ואפילו למושגים כלליים יותר כמו 'משמעות החיים' - בנאליות היו בעיניו. הוא ביקש להיאחז במשהו עמוק ומבוסס יותר.

בסופו של יום, הצהרותיו של אדם נבחנות דרך מעשיו. אף שמעיין נאבק והתנצח, גם איתי, על שאלות של מוסריות, של טוב ורע, ועד כמה אדם באמת מוכן לפעול עבור אחרים מתוך וויתור מוחלט על האגואיזם המוטבע בו- הוא אכן יצא לגיוס מוקדם, הצטרף ליחידה הנדרשת ביותר להשמדת מנהרות הרשע בעזה, ולבסוף מסר את נפשו בפעילות זו. אין לי ספק כי ידע היטב מה הן הסכנות שארבו לו בשעה שביצע את משימותיו, אך הכיר באופן עמוק בנחיצות מעשיו עבור הכלל כולו. לפי המסורת העברית, שייך מעיין לאותם קדושי עליון אשר אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן. אין הדבר עומד בניגוד למה שהיה קודם לכן, אלא דווקא כהמשך לדביקותו באמת נצחית אחריה חתר.

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים

[לימד את השיעור "עולם הנפש בראי היהדות"]

מעיין,

יש כל כך הרבה מה להגיד ומיליון זכרונות.

זכיתי להכיר אותו בשנת מכינה. נהיינו חברים ממש טובים, הוא נהיה בן אדם ממש חשוב בחיים שלי.

מעיין חכם בטירוף, באמת מבריק.

בחודשים האחרונים לפני שהוא עזב את המכינה נהיינו חברים.

הכל התחיל כשבטעות הגעתי לדירה שלו והוא ראה אווטאר. ברור שהצטרפתי וזו נהייתה הסדרה שלנו.

אני והוא היינו מבלים שעות שפשוט ראינו סרטונים ביוטיוב על פילוסופיה או על מדעים ועוד מלא תחומים. כל איזה 2 דקות היינו עוצרים את הסרטון ופשוט מדברים על מה שראינו.

אני לא בן אדם חכם במיוחד ולפעמים כשאני יודעת שמישהו יודע והרבה יותר חכם ממני זה קצת מאיים אבל עם מעיין תמיד הרגשתי בנוח והוא תמיד שאל מה אני חושבת.

היה לי מעניין בטירוף ואיכשהו גם לא הרגשתי טפשה.

תקופה ארוכה יחסית היינו ממש קרובים במכינה וחצי מהיום יצא שהייתי אצלו בדירה.

שבוע שעבר דיברתי על זה עם חברה ממש טובה והתשובה שלה הייתה אני יודעת, פשוט נעלמת לי לשעות. התגובה הצחיקה אותי וגם גרמה לי להבין ולהזכר איזה קשר מיוחד וטוב היה לנו.

ראינו סרטים וסדרות, למדנו וזה היה כ"כ מיוחד כי ראיתי כמה הוא מתרגש ומתעניין מכל דבר ואני גם ככה הרבה אז הרגשתי ממש שייכת.

שיחקנו שחמט ואני מכחישה את זה שהוא ניצח. צחקנו המון, הכנו מלא תה.

מעיין פשוט חבר טוב ואני תמיד אתגעגע.

כל זה רק זכרונות, זה לא כל המעבר. אין פה את השיחות שהיו רק שלנו ואיך שתמיד דיברנו עליו אחרי שהוא עזב את המכינה. 

הייתי מלאת געגוע אבל עם חיוך ענק כי אי אפשר שלא, כשאני חושבת על הדברים והחוויות שעשינו ועברנו.

פשוט תודה מעיין. 

זכיתי.

וזה ממש לא סיכום, תמיד תמיד תלך איתי.

מעייני המהמם,

בבוקר הנוראי קמתי, ראיתי את שמך ב-YNET ולא הצלחתי לנשום לכמה דקות.

הלכתי לאיתן ואמרתי לו מעיין של אוסי... איתן הסתכל עליי למאית השנייה ושאל הילד המבריק ההוא? כי זה מה שחווינו ממך - מבריקות שמאירה אותך באור זורח.

לא הכרנו רבות בשנים האחרונות, ליתר דיוק פעם אחרונה שראינו אותך פנים מול פנים הייתה כשהיית בן 7 לערך.

באנו לבקר את ההורים ונפעמנו ממך.

איזה ילד חכם ומיוחד!

שאלתי את אמא מה להביא לך מתנה ואמא אמרה שאתה מאד אוהב דינוזאורים אז הבאנו ספר שמסביר על תולדות הדינוזאורים.

אני זוכרת איך ישבת פרק זמן ממושך (באופן מאד חריג לילד בגילך) ופשוט קראת בספר, שואל שאלות, מסביר לנו דברים ולא מוותר על שום חלק בספר.

אני זוכרת גם איך התייחסת לאחיותיך. ראו איך אהבת אותן ואת נוכחותן. ממש השקעת בשיח עימן, להסביר להן ולצחוק כשאתה רואה איך הן מגיבות להסברים.

שיחקתם יחד באופן מרשים למתבונן מן הצד.

לא יודעת אם זה נמשך כך גם בבגרות אבל ברור לי שהיה שם קשר עמוק ואוהב.

אוסי, עמית, נעמה, יעל ותמר - זכיתם בשוזי יא שוזונים שכולכם!

זכיתם בנכס והוא שלכם לתמיד!

אני יושב פה בבית שלך וחושב על מה לכתוב. אני חייב להגיד שאני באמת לא יודע להסביר כמה היית מרתק. עוד מההכשרה הייתי מסתכל עליך והיית נראה מעניין, אפילו אגיד שהרתעת אותי. תמיד פחדתי מאנשים חכמים, שפתאום אני אבוא ואגיד משהו מטומטם וארגיש כזה קטן. שאני אאבד את כל הפאסון שלי.

כמה הייתי נותן עכשיו בשביל לדבר איתך ולהרגיש נחות.

היית פשוט התגלמות של שלווה. תמיד ראיתי אותך פשוט נהנה עם עצמך. 

הייתי בשוק! איך בן אדם פשוט יכול להיות לבד ולא להשתגע? באמת איך.

תמיד הערכתי והערצתי את זה. שאפתי להיות כזה.  להיות בן אדם שלא מעניין אותו לרצות אף אחד, פשוט להיות אותנטי ואמיתי, ומי שמסתקרן  ורוצה להעמיק מוזמן בברכה. ואתה תהיה הבן אדם שהכי ידבר וייכנס לרבדים העמוקים וינתח איתך הכל כי כזה אתה, עמוק, מלא תוכן.

אני זוכר שפעם ראשונה שדיברתי איתך זרקת לי משהו על טרנטינו בהכשרה ושאלתי אותך מה הסרט שלו שהכי אהוב עליך וכשאמרת ספרות זולה פשוט הרגשתי את ההזדהות המטורפת.

פה הרגשתי בואנה אני חייב להכיר את הבן אדם הזה לעומק. ולמרות שהכרתי אני בהחלט אומר שלא הכרתי אפילו קרוב למספיק.

למזלי זכיתי לישון לידך, לראות איתך סרטים ולנתח דברים בכל נושא לעומק. לדבר על הדת ואיך אתה השותף הכופר שלי. 

לבשל למרות שזה היה בקטנה אבל בכל זאת לקבל ממך טיפים על סטייקים.

והכי חשוב, להציק לך ולסנוור אותך עם הפנס.

היית מתוק, שקט ובכל זאת מלא בתוכן ובטוב. אני באמת רוצה לנצל את זה ולהגיד לך כמה הערכתי אותך, כמה הערצתי את השלווה והיכולת שלך להיות מנותק ובכל זאת להיות בשיא.

לוקח עליך את המשפט "מים שקטים חודרים עמוק" ואין ספק שהראית לי כמה "אם אין אני לי מי לי" חשוב.

אתה מיוחד, מהמיוחדים שיצא לי לפגוש. בחיים לא פגשתי מישהו שדומה לך ובכל זאת כל כך הזדהיתי איתך, יותר מהרבה אנשים אחרים הראית לי את הצדדים שתמיד הייתי רוצה שיהיו בי ואני לוקח על עצמי להיות כמוך במובנים האלה.

יחיד סגולה אך מלא עומק, ערך ומקוריות.

זיכרון טוב שיש לי משוזי - כשבנשי חגג 18 הוא ארגן יומולדת גדול.

שוזי הציע שנעשה את זה בבית של עמית בגלל הבריכה והסנוקר.

בכל מקרה, כמו תיכוניסטים רגילים, המון השתכרו ונהיה הרבה בלגן. השיא היה שאיזה משהו נשבר (ניסינו לשחזר מה, אבל לא הצלחנו).

לקראת הסוף, גירשנו את כל השיכורים. חבר משותף שלי ושל אלון, שהיה אמור לישון אצלי באותו ערב, השתכר ממש.

אני הורדתי אותו לישון בחדר של שוזי ואז התחלנו לסדר ולנקות את כל הבלגן.

אספנו את השברים, ניקינו, סידרנו את הבלגן ואפילו העברנו סמרטוט על המנורת זכוכית במטבח.

כשחיכינו שהכל יתייבש מהשטיפה, שוזי הוציא איזו גבינה קשה מהמקרר וחבילת קרקרים.

ישבנו באמצע הלילה ואכלנו מלא גבינה וקרקרים.

אח"כ הערנו את החבר השיכור שלי והלכנו הביתה.

שבוע אח"כ בערך שוזי כתב לי שיש לו מתנה בשבילי. הוא היה בסיני והוא קנה לי כוס ענקית ומעוצבת כאות תודה על כל הניקיונות שעשינו.

לפני הלוויה של שוזי חיפשתי אותה בבית שלי, כשלא מצאתי אותה, התבאסתי כי חשבתי שהיא נשברה. 

פתאום אמא שלי שלפה אותה מאיזה מקום נסתר.

מתנה קטנה שהיא זיכרון לערב מטורף שרק לקפל ולסדר איתו היה יותר כיף מכל המסיבה עצמה.

24.7.25

מעייני מתוק שלי,

חלף החודש הראשון בלעדיך ולא ברור לי איך נציין עכשיו שנה ואז חמש ואז עשור ועשרים בלעדיך. זה עדיין בלתי נתפס שלא אחבק אותך יותר חזק חזק וארים אותך באוויר ואתה תצחק וזה עדיין לא נתפס שלא נשב יותר במרפסת ונשתה ביחד קפה, אתה את הקפה גנאדי המשובח שלך ואני את הקפה עלית פלטיניום הנחות שלי ואני אשאל אותך מה שלומך ואתה תענה לי סבב ולא תספר כלום אבל כן תאכל את הראש על דברים ברומו של עד שאני אאבד סבלנות. עוד הרבה דברים לא נתפסים. וזה מבאס. מבאס שלא תגשים את החלומות שלך לטייל באיסלנד ואח"כ עוד שנה שלמה בכל העולם עם קונזה וללמוד את כל הדברים המעניינים שרצית ללמוד ולנצל את היחידה כמו שצריך ולא רק ל48 שעות שנגמרות לפני שהן מתחילות ועוד לא דיברתי על חתונה וילדים.

נחש מי באה לבקר אותי אתמול? דורון. זוכר אותה. כמה היא רצתה אותך ואתה כזה טמבל שלא הבחנת ברמזים הכל כך עבים. לא שמת לב שהיא כל הזמן ישבה לידך, דיברה איתך, כתבה לך. מה עוד בחורה צריכה לעשות כדי שתבין שהיא בעניין שלך? ואיך היית בשוק כשגילית בדיעבד ואז גם אתה רצית אבל חששת ושחררת. נו, לפחות בתחום אחד לא היית טוב. סימן שאתה אנושי.

אתה יודע, אתה אולי לא פה אבל הרוח שלך פה ובגדול. אתה לא מבין עד כמה. נתחיל בפלייליסט האגדי שלך שאתה כ"כ גאה בו. הוא הפך לוויראלי. אתה לא יודע כמה אנשים מאזינים לו בקביעות ונהנים ממנו. דפנה שלחה לי סרטון מהחופשה שלהם ביוון נוסעים בכבישים היפים כשהמוזיקה שלך מתנגנת ברקע.

הסרטים שלך... השבוע צפינו ביישוב בחומות של תקווה ה-סרט מבחינך. אתה היית כל כך נוכח שם. הבנתי בדיוק מה אהבת בו. אתה כזה אנדי בכל כך הרבה מובנים. שקט, עמוק, חכם בטירוף, יצירתי ועם כנפיים יפהפיות שרק רוצות לעוף ולהגיע למקומות הכי יפים בעולם. הסצנה שבה הוא השמיע לכל האסירים מוזיקת אופרה שמיימית גם במחיר של שבועיים בצינוק היה קטע מופתי. הוא ישב שם בצינוק עם חיוך קטן כמו החיוך הקטן שלך בלב עזה הארורה כששכבת באיתור על הכרית טיסה שלך עם האוזניות והאייפד. איש של טעם ורוח.

אגב, איסלנד, גם את זה מגשימים בשבילך. חברים של נעמונת עמדו שם למרגלות המפל המפורסם והצטלמו שם לכבודך עם דגל ישראל ענק.

אה, אתה שומע, אתה לא תאמין. התחלתי לשחק שח. באפליקציה. אחלה משחק. כמה חבל שרק עכשיו נזכרתי. אפילו ניצחתי כמה. אני מרגישה אותך גאה בי כשאני משחקת ובכלל אני מרגישה אותך נקודה. מדבר אלי בשפה החרישית של הלב. אני מדמיינת? זאת אני שמדברת לעצמי או שזה באמת אתה? אני רוצה להאמין שזה באמת אתה, אני צריכה אותך איתי, אתה שומע? זה אי אפשר ככה שפשוט יום אחד אתה תעלם לי מהחיים. זה פשוט לא מקובל עליי. אז כן, אתה איתי ואני מרגישה אותך. בפרפרים שמתעופפים סביבי כשאני יוצאת עם נולי לטיול, זה בכוחות שאתה נותן לי אחרי שאני מתפרקת בבכי מר ונוגעת בתחתית ובמיוחד כשאני בטוב. כשאני בטוב אני מרגישה אותך ביתר שאת. אף פעם לא האמנת בהתבוססות בעבר, תמיד הסתכלת קדימה. זוכר שבנסיעות שלנו הייתי מתעצבנת על הווייז ועל הכבישים המסריחים של הקריות ואתה היית אומר לי אמא אבל למה את מתעצבנת זה כבר קרה, מה זה ייתן. ואח"כ כשהיינו יושבים בנחת על הכוס קפה הייתי אומרת לי אתה צודק מעייני. אתה המורה הרוחני שלי. וכשחשבנו על סטיקר זה המשפט שעלה לי. זה כבר קרה, אז למה להתעצבן. אני מנסה להפנים את המסר הזה, לקבל את הדין ולהיות בהשלמה.

אני משחררת אותך בן שלי אהוב. לך תמשיך את השליחות שלך בשמיים, אתה וששת המתוקים שאיתך. תמשיך לרכך את הלבבות ולהביא לשחרור החטופים, לסיום המלחמה, בתנאים שלא יסכנו אותנו בעתיד, ולקירוב לבבות בעם שלנו.

אבל אל תעלם לגמרי, אוקי? תמשיך לשלוח לי סימנים וללוות אותי בשנים שעוד נותרו לי. תשלח סימנים גם לאבא שכ"כ מתגעגע אליך ולאחים המהממים שלך. תהיה איתנו בשמחות וגם בימים הרגילים שאותם אני מוצאת הכי קשים.

אוהבת אותך. גאה בך.  כי נפשי תערוג אליך.

אמא

בס"ד

כ"ז תמוז תשפ"ה

לכבוד אזכרת השלושים לזכרו של מעיין פרלשטיין ז"ל מאת חברו וידידו דניאל זרנופולסקי משכונת גילה.

שמי דניאל זרנופולסקי סוקולוב, אני נער בן 17 (עוד מעט 18) ואני מתנדב ומתגורר בשכונת גילה בירושלים, אני מתנדב בארגון סח"י, ארגון שמחלק מזון למשפחות נזקקות בשכונה וגם מרכז מוקד לעזרת קשישים בגילה.

מעיין ואני הכרנו שנה שעברה כשהוא הגיע למכינת בית ישראל, הוא היה אדם מאוד שמח עם חיוך על הפנים שאהב תמיד לצחוק ולהיות מאושר, ומהר מאוד הפך לאהוב על החניכים.

במסגרת המכינה יש תוכנית לילדים ונוער שבה לכל נער או ילד יש מכיניסט אחד שניפגש איתם פעם בשבוע באופן קבוע, בגלל שאני יותר גדול מהרוב שם אז אנחנו עשינו את זה בצורה בוגרת בסגנון "חברותא", אחרי 3 מפגשים כבר הפכנו מ"חברותא" לחברים של ממש, בחרתי אותו כיוון שהוא היה מאוד דומה לי בתחביבים, לדוגמה מעיין מאוד אהב לטייל והוא גם היה אוהב לשחק כדורסל ולדבר, היינו נפגשים הרבה ועושים פעילויות שונות ובעיקר גם מדברים וצוחקים ביחד.

מעיין לא היה מדבר הרבה, הוא בעיקר אהב להקשיב למה שאני הייתי מספר לו והוא היה נהנה מכל רגע שלנו ביחד, הוא מאוד אהב להיפגש איתי וגם שלא יכל הוא תמיד היה מתבאס מזה וכבר היה מתכנן כבר את הפגישה הבאה.

מעיין היה מאוד אוהב את ערוץ האנימציות שלי והיה מאוד תומך בו והיה תמיד מתעניין בעבודות שלי והיה נהנה מהתוכן שאני הייתי מעלה גם ביוטיוב (לשעבר) וגם באינסטגרם, עד היום הוא עוקב אחריי מהעמוד שלו והוא היה מאוד אוהב את זה והיה אפילו מציע רעיונות לסרטונים חדשים שאני אעשה בעתיד.

בין הפגישות הטובות שהיו לי עם מעיין זה היה לדוגמה ללכת לשחק איתו כדורסל במגרש, לשבת אצלו בדירה ופשוט לצחוק ולדבר שטויות ופשוט להנות יחד, טיולים משותפים במקומות שונים והכי חשוב הרבה שמחה והמון הקשבה.

הפגישה שהכי זכורה לי היא זאת שאני הלכתי יחד עם מעיין ויונתן (חבר שלי) לאתר הטבע העירוני חירבת ארזה וישבנו שם על שיחה טובה וחטיפים, ישבנו שם שעתיים ופשוט דיברנו על הרבה נושאים מעניינים, עשינו המון צחוקים והיה יום נחמד שאני זוכר טוב טוב.

מעיין הוא אדם עם לב זהב, הוא גם היה בא איתי לבקר קשיש כמה פעמים והוא מאוד אהב לעשות טוב ולהיות אדם של חסד, מעיין הוא אדם עם חיוך זהב ועם הומור טוב ופשוט אדם שכיף לך לשבת איתו ולדבר איתו והוא פשוט מקשיב לך ולא שופט אותך על כלום, הוא אדם שרוצה רק בטובתך ולא מעניין אותו מה עשית, העיקר שאתה תהיה אדם טוב.

מעיין התגייס מוקדם מהרגיל, ולצערנו לא היה לנו מפגש מסכם יחד, הדבר היחידי שהוא עשה לפני שעזב הוא שלח לי הודעה שבה הוא מודה על כך שיצא לו להכיר אותי ושהוא יבוא לבקר אותי עוד הרבה פעמים, לצערי זה כבר לא יקרה.

מעיין היה אדם של שאלות, הוא אהב תמיד להתעניין בי ולשאול שאלות, הוא היה מקשיב עד הסוף וראים שהוא היה באמת מאוד מתעניין מהתשובות שהייתי אומר לו.

אני מאוד אתגעגע אליו, אני מאוד אהבתי אותו והוא היה אדם זהב, ברגע שקיבלתי את ההודעה המזעזעת הפנים שלי נפלו, לא האמנתי לזה, איך אדם כל כך טוב יכול פשוט יום אחד כבר לא להיות כאן, איך השם לוקח דווקא את האנשים עם הלב הכי זהב ואנשים הכי שמחים שיש, איך פתאום החבר הטוב שהיית מבלה איתו ונפגש איתו כבר לא תראה אותו לעולם, האיש שרצית עוד להיפגש איתו כבר לא תיפגש איתו יותר לעולם ולא תוכל יותר לטייל ולעשות כיף עם החבר הטוב.

יומיים אחרי חלמתי חלום, בחלום ראיתי אדם הולך לכיוון אולם כנסים, אני בחלום הייתי סוג של בעל המקום אז רציתי להבין מי האדם שהולך לשם, אז הלכתי לכיוון הבחור וקראתי לעברו, אך הוא לא ענה, התקרבתי יותר וסובבתי את הבן אדם לכיוון שלי, להפתעתי הגדולה זה לא היה סתם אדם שבא להיכנס לשם, זה היה מעיין, עם החיוך הקבוע והפנים המאירות, אני בהתרגשות מתחיל לשמוח ולשאול אותו שאלות על מה קרה לו וכדומה אך מעיין בשלו, לא מרבה בדיבור ופשוט מתחיל לסובב את הראש לכיוון אחר, אני מתחיל לטלטל אותו ולהגיד לו: לא! אני רוצה שתסתכל עליי! אני רוצה לראות אותך עוד קצת! (בחלום רגעים כאלה יכולים להיעלם מהר אז הייתי מאוד רוצה לא לפספס רגע כזה) ומעיין מסובב את הראש בחזרה ומחייך ואני פורץ בבכי ומתחיל לחבק אותו הכי חזק שאי פעם חיבקתי מישהו בחיים.

קמתי, עם דמעות בעיניים ועם עצב על הלב, אבל זה שימח אותי, מעיין לא שכח אותי, והוא בא אליי בחלום בשביל לראות אותי פעם אחרונה ובזאת להגיד לי שלום ולהראות לי שהוא אוהב אותי וזוכר אותי.

מעיין האיש היקר ביותר, האיש הטוב עם הלב הזהב, מקווה שטוב לו שם למעלה ושהוא ישמור עלינו ועל כל חיילי צבא ההגנה לישראל ושישמור על המשפחה היקרה שלו וכמובן עליי, ואני אזכור את מעיין לנצח ובחיים אבל בחיים לא אשכח את החבר הטוב שהיה לי שנה שעברה, ואזכיר את שמו בכל חלוקת מזון שאנחנו עושים בארגון סח"י ונקדיש כל חלוקה לזכרו, על כל הטוב והחסד שהוא עשה!

לעילוי נשמת מעיין ברוך בן אסנת, יהי זכרו ברוך!

מעיין,

אני עדיין לא מאמין שזה קורה. היית חבר ואח בטירונות.

אני זוכר איך היינו צוחקים על דברים שאף אחד אחר לא מבין, מציקים אחד לשני באמצע הלילה פעם אני פעם אתה. אני זוכר שהיינו קוראים אחד לשני בכינויים מטומטמים, אבל הכי זוכר שהיינו יושבים אחד עם השני אם היה לאחד מאיתנו רע. אני זוכר איך שהיינו מדברים על לבוא אחד אל השני בין יציאות, ואיזה החמצה אני מרגיש על זה שהדבר הכי קרוב שהספקנו לבילוי ביחד זה לשחק במיינקראפט כל אחד בביתו.

היית בן אדם מסור, מקצועי ותמיד נכון לעזור ולעבוד, ולכל דבר שנשאלת ענית הנני. אני וצוות לי שי נסחוב אותך בליבנו לכל מקום, ותמיד נדע שתשמור עלינו מלמעלה.

תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים.

עוד זיכרון...

אני זוכר איך התעקשת שאתה לא רוצה להזמין את החולצה של הכיתה כי "יש לי יותר מדי חולצות" וכשהבאתי לך בכל זאת אמרת "אני לא צריך, תיקח לך, שיהיה לך ספייר". בסוף הסכמת אחרי שכנועים רבים ללבוש את החולצה ולהצטלם עם כולם. אחת הפעמים שהצלחנו להתגבר עליך בעקשנות.

וגם זוכר את הבקשה המפורטת לאיזה קפה להביא לך, ושהספקת ליהנות ממה שמצאתי לך.

שוזי, 

עברה שנה, שנה שלא ראינו אותך, שנה שבה שלא שמענו את הצחוק את המתגלגל שלך, שנה שבה לא שיחקנו נגדך שח מט, שלא יצאת לאיזו שהיא הרפתקה עם יהלי או התווכחת עם יהב על פילוסופיה, שנה שבה לא קפצת מאיזה גשר גבוה וכולנו אמרנו "ואוו".

היית חסר בשנה הזאת שוזי.

אוהבים ומתגעגעים,

החברים

מעייני מתוק שלי,

המטפלת שלי אומרת שיש שני סוגים של התמודדות עם אובדן, או שהמתים הולכים אל החיים או שהחיים הולכים אל המתים.

מאז לכתך אני עסוקה כל הזמן בלהביא אותך אל החיים. להנכיח את הרוח שלך שכולם יכירו ויזכרו את הבן החכם והיפה והמתוק שלי שהיה לו כישרון אמיתי בלחיות נכון וטוב. כישרון שכנראה שמור לנשמות שיודעות שזמנן על פני האדמה קצוב.

אבל יש את הימים האלה בשנה, יום הזיכרון, אזכרת שנה, יום הולדת – שמכריחים אותי ללכת אל המתים, ללכת אליך. להכיר בעובדה הבלתי נתפסת, הבלתי הגיונית, הבלתי מתקבלת על הדעת שלא אראה אותך יותר. שלא אזכה לשבת איתך לקפה, להסתובב איתך בביג, לקנות לך בגדים, להסתכל עליך מסתפר אצל פרי, לפנק לך את היחידה כמו שתכננו, לקנות לך גריל גז ועציצים למרפסת, לתכנן את העתיד שלך ביחד, לפתוח ביחד דוכן כריכים שווים אחרי שתשתחרר מהצבא, לטייל בכל העולם עם יהלי, ללמוד פילוסופיה ופסיכולוגיה באוניברסיטה רק בשביל הרוח ולהיות יזם בשביל הפרנסה. או בעצם כן להיות פסיכולוג או אפילו עורך דין כי כל מי שזכה להתווכח איתך בימי חייו יודע כמה זה קרב אבוד מראש.

אז כן, אני אישה בורחת מבשורה. לא סתם המודיעים לא מצאו אותי בבית, לא סתם התעכבתי אחרי הפילטיס ומשכתי את הזמן. מבלי לדעת אולי ידעתי, מי יודע. אז ככה אני מסתובבת בעולם, יודעת ולא יודעת. כי אם באמת אדע לא אדע את נפשי מרוב צער.

כל עוד נשמה באפי אחפש אחריך בכל פינה, אחפש את הסטיקר שלך, עם החיוך הקטן והביישני שלך, אחפש אותך בשירים, בסרטים, במשחק השח, בנופים היפים, ביחידה שלך הספוגה בזיכרונות ממך שר עם הרמקול הכחול שלך בקולי קולות במקלחת ואז יוצא ומכין לך קפה גנאדי טרי עם הריח הכי טוב בעולם. אחפש אותך במסעדות הבשרים השוות שהיינו מבקרים בהן. אחכה לך אולי תצא מהשירותים ותבוא אליי, בהליכה הזקופה והגאה שלך. והכל יסתבר כחלום רע והנה התעוררתי.

לעולם, בי נשבעתי, לא אכיר בהיותך לא פה. מבחינתי אתה איתנו. חי וקיים ברוח שלך, במורשת המפוארת שהשארת אחריך. זה רק הגוף שעליו הזדכית.

תשמור עלינו מלמעלה ותמשיך לשלוח לי סימנים פילוסופר אהוב שלי. תמשיך להנחות אותי בדרך ולתת לי ולאבא ולאחים המהממים שלך כוחות להמשיך ולחיות בכל הכוח כמו שוזונים אמיתיים שנותנים לחיים ביס בתחת.

אני אוהבת אותך מאד ומתגעגעת כל כך,

אמא

הייתי בהכשרה עם מעיין. 

בשבוע השדאות ישבנו הרבה בצל כי היה כל יום עומס חום, ודיברנו הרבה.

ניסיתי לשכנע אותו להאמין וכמובן לא צלח. הבנתי שאין טעם אז הפסקתי.

אז דיברנו על החיים.

זכור לי ממעיין שהוא אהב לשתות קפה, עשינו פק"ל קפה בשטח.

יום שלישי העשרים וארבעה ביוני 2025, ימי מבצע 'עם כלביא'. 

היינו בוילה במִגדל כל החברים מהשכבה, יצאנו לעשות יומיים של כיף בחופש הגדול, קצת לנשום. 

ראיתי אותָך בחוץ, בוכָה. 

היית לבד באותו הרגע , שפי (החבר שלך וגם כבר שלנו) בדיוק נכנס לוילה והתחיל לארוז, 

״למה אתה אורז? מה קרה?״ שאלתי אותו, 

הוא לא ענה, אבל הפנים שלו אמרו שקרה הרבה מאוד,

יצאתי החוצה אלייך, בחיים לא חשבתי שזה מה שאני אשמע. 

שום דבר לא הכין אותי לזה. 

קיבלנו את הבשורה ביחד. אמרת לי מה שהרגע בישרו לך, 

מעיין נפל!.

לא הצלחתי להאמין. לא הבנתי איך זה הגיוני כי זה כל כך לא אתה - שוזי. 

התחבקנו במשך דקות ארוכות. ושתקנו.

ליוויתי את שניכם לרכב ונסעתם הביתה.

כשחזרתי לישוב, ישר באתי אלייך, נכנסתי וראיתי אתכם: יעלי, תיני, שפי ואת יושבים במיטה ומתחבקים. הצטרפתי אליכם, ריגש אותי מאוד לראות אתכם ככה.

זה היה הרגע הכי כואב שחוויתי, עוצמת כאב משותפת שהתחברה לה יחד בחיבוק הזה. אך אותו חיבוק משותף אִפשֶר גם להרבה אור להיכנס פנימה.

שוזי… 

מגיל קטן אני בת בית אצלכם, אם זה ארוחות שישי בקבוע ביחד, אם זה טיולי אופניים ביחד, חופשות מידי פעם ביחד עם המשפחות לאילת, קמפינג בשביל הציפורים, או סתם ניסיון ללילה לבן כולנו ביחד.

תמיד היית נוכח בבית.

אני ונעמה חברות כבר תקופה ארוכה, כמו אחיות. 

כשהיינו באות הביתה אחרי בית הספר בתקופת היסודי, תמיד היית שם , היינו מציקות לך כששיחקת במחשב, כל כך רצית שלא נפריע לך ובכל זאת פתחנו את הדלת של החדר, זה היה נגמר לרוב בצעקות או בקרב של אני ונעמה נגדך. אפילו צעקת עלי כשהייתי מרגישה חופשי ופותחת את המקרר, לדעתי פחדת שאסיים לך את כל האוכל.

תמיד היה לך אכפת ממני, הרגשתי לידך כמו אחותך הקטנה, גם אם לא תמיד בילינו ממש יחד, אני ואתה, עדיין הרגשתי שהיית חלק חשוב וגדול במשפחה, ונוכח אצל האחים שלך. 

ככה גם עם החברים שלך - תמיד מוקף בהם,  לא היתה פעם אחת שלא יצאת לבלות איתם. 

מהצד ראיתי כמה היה לך אכפת מהאחים שלך כמה אתה אוהב אותם, גם כשהצקת להם זה היה מאהבה, דאגת לתיני כל כך, עזרת לו בהכל, לימדת את נעמה מלא - אני זוכרת שהייתם יושבים יחד על שיעורי הבית, כי היית גאון, זה ידוע. אתה ויעלי כל-כך דומים באופי, אם זה במוסיקה או בלהקות שאהבתם, באמת אהבת את כולם והיה לך אכפת כל כך מעיין. 

אחרי הערב הערור ההוא, אותו יום שלישי, התחלתם, והתחלנו כולנו פרק חדש בחיים, הכל השתנה.

הקשר שלי ושל נעמה, היחס האחת לשניה, התקרבנו יותר. 

בארוחות שישי המשותפות שלנו מרגישים את החוסר, ופתאום זה רק אתם. בלי שוזי. 

זה בלתי נתפס.

בכל השכול והכאב העצום, אני רוצה להגיד תודה על הזכות להכיר אותך שוזי, ועל הזכות להיות חברה שלך נעמה, להיות חלק מהמשפחה האדירה והחזקה הזאת, עם כוחות שאני באמת לא ראיתי מעולם. 

אתם המשפחה הכי טובה שיכולה להיות. אני אוהבת אתכם כל כך

עמית ואסנת  - אני איתכם בכל דבר.

מתגעגעים אלייך שוזי.

מעיין יקר,

כך הייתי פותחת כל הערה בדף הערכה של יום הורים וכל תעודה... לא להאמין, קשה להאמין שעכשיו אני פותחת כך בספר הזיכרונות שלך.

נפגשנו בתחילת כיתה יא'. קיבלתי כיתת חינוך חדשה ואתה היית בה. שקט, קשוב, במבט חכם ומעמיק מסתכל על הסביבה שלך. לא ממש אהבת את בי"ס (בלשון המעטה) ולא פעם התקשרתי לשאול אותך איפה אתה ולמה לא באת ואתה תמיד אמרת לי שאתה מעדיף להיות בבית, לקרוא את אחד מספרי הפילוסופיה שכ"כ עניינו אותך.

מהר מאד הבנתי שאיתך עדיף לא להיכנס לויכוח כי אין לי סיכוי. 

היו לך טיעונים משכנעים מאד. היית דעתן, חכם, עמוק, חריף, שנון ורק לעיתים בחרת לשתף בדעותיך אבל כשעשית זאת הרמת את רמת הדיונים בכיתה והעמקת את השיח.

היית משמעותי כל-כך. חדרת ללב עמוק בנתינה שלך, באישיות שלך ובשובבות שלך שנחשפה מדי פעם. כמו בפעם ההיא שהיינו ביום התנדבות של ניקיון החופים בנהריה ואתה ואלון קידר בהפסקה שעשינו החלטתם לשחק בחול וחפרתם עמוק עמוק כמו שני ילדים קטנים, ילדים.

אני חושבת על השלווה שאפיינה אותך, על החיוך היפה ונשארת עם הזיכרון הזה.

מתגעגעת.

משפחה יקרה, 

מעייו היה בשכבה של בתנו היא-לי ואפילו יחד באותה קבוצה במכינת בית ישראל.

לצערנו, לא הכרנו אותו אישית אך ממה שהספקנו לשמוע בהלוויה ובשבעה זכיתם לגדל ילד לתפארת.

חריף וחד, שלא נתן לחיים לחלוף לידו. צמא לדעת ומבקש מסילות אליו יתברך בדרכו.

מי יתו והלוואי ויושב הוא כעת ליד כסא הכבוד ושישמור על כולנו מלמעלה.

שתהא נשמתו צרורה בצרור החיים.

למעיין היקר,

קשה לכתוב בלשון עבר.

זכיתי להלחם לצדך בלבנון ובעזה, שעות על גבי שעות.

ראיתי אדם שקט וצנוע, שלא מפחד ללכת בדרך בה הוא מאמין.

אני זוכר את השקט והמקצועיות שלך.

תמיד בסגל ידענו שאם יש משימה שצריך קלע מקצועי, שזה הפק"ל שלך, ניקח אותך.

היית מקצוען עם חיוך פשוט וזריז, עומד ראשון בכל זמן.

אוהב ומעריך אותך מאד אחי.

כשרק הגענו לרחוב תבור אתם הייתם השכנים המגניבים.

מעיין היה עושה מכירות של ציוד ספורט מקצועי.

מאיפה יש לילד כזה ציוד מעולה ואיזה אלוף שהוא משתף בשפע והופך את כולנו לרציניים ועם מוטיבציה להתחיל לרוץ.

בשבילים של בית הספר הוא היה מהנהן הנהון קטן של אחוות אשחרניקים ואני שמחתי בהכרה.

זוכרת כמה התרגשתי לראות את הדגל של החטיבה על הגדר בכניסה לבית של אסנת. 

כמה גאווה ותקווה ואמונה ליד דגל ישראל.

תשמור עלינו גיבור יקר.

תן לנו כוח מלמעלה.

אוהבת כל כך.

רוב הזכרונות שלי ממעייני היו של מפגשים ספונטניים, קצרים שהיו לנו.

זוכרת בעיקר את החוויה והרושם שהנוכחות שלו הותירה בי.

היה ברור שמדובר בבחור יוצא דופן, מלא מאור פנים וענווה, חוכמה וחדות, הסתכלות מאד ברורה על המציאות.

אני זוכרת במיוחד שיצאתי לגן העיר (בכרמיאל) עם חברות, ופתאום קלטנו אחד את השניה!

הוא ישב בקפה לנדוור עם חבר.

כל-כך שמחתי לראות אותו. זה היה לדעתי באחת ההתרעננויות שלו.

התחבקנו והרגשתי שהוא מרגיש שאני אוהבת אותו.

איזה חיוך.

הוא סיפר קצת שטוב לו איפה שהוא נמצא ושהוא שמח.

תודה שגידלתם בחור כזה.

זכות הייתה לי להכיר אותו.

הוא יילך וימשיך איתי לכל החיים, כמגדלור.

אוהבת אותו מאד.

מעיין במילה אחת - אמיץ!

אוהב אותך המון

יפתח, או כמו שאהבת להגיד "סמך".

מעיין היה ילד של הרפתקות. בכוונה אני אומר ילד כי במילה ילד יש משהו מיוחד.

מצד שני, הוא היה גבר אמיץ וגיבור.

אין יותר מדיי מילים שאני יכול לכתוב אליך כי אני קצת דיסלקט

אבל אגיד בקצת מילים שאני יודע - מתגעגע, אחי.

תמונות ממעיין:

1. במכינה הייתה תכנית "קשר יהודי" - לימוד משותף בין המכיניסטים לחרדים מהשכונה (גילה). יש תמונה של מעיין מתווכח עם שלושה מהם עד איזה שלוש בלילה. כמובן, עומד על שלו ולא יכול לוותר על הדיון.

2. מעיין יושב בדירה שלנו ואנחנו מתווכחים בצעקות (אבל עם חיוך) על נושאים ברומו של עולם וגם על שטויות.

מעיין ישן מיטה לידי בצאלים. כל בוקר היה פותח עם פק"ל קפה ומציע לי.

הוא לא היה מוותר על זה בחיים והוא היה גם משקיע ולומד תמיד איך לעשות את זה הכי טוב.

בכל דבר שהוא עסק הוא דאג להשתמש בדברים הכי איכותיים ולהיות הטוב ביותר במה שהוא עושה וכל זה בשקט שלו.

מעיין תמיד הלך עם הערכים שלו ועם האמת שלו,

הוא לא חיפש לבלוט או לקבל הערכה מיוחדת, הוא פשוט עשה מה שהוא אוהב ובלי להתחשבן עם אף אחד.

היה בן אדם אהוב על כולם. אין אחד שהיה לו משהו רע להגיד עליו.

אני ממש אהבתי אותו.

נזכור אותו לעד.

מעייני המתוק,

באותו בוקר שבו קראתי את שמך על מסך החדשות, לקח לי כמה שניות להבין שאני לא מתבלבלת.

אני זוכרת אותך עם השיער הגולש והפוני. 

ילד מלא בסקרנות.

אני זוכרת איך היית משתולל בגן מלא אנרגיות שלא נגמרות.

אני רוצה לומר לך תודה ששמרת עלינו והגנת עלינו.

כשהיית בגן אני שמרתי עליך ועכשיו אתה שמרת עליי והלכת.

אוהבת אותך

פרלשטיין אח שלנו,

אנחנו מתעוררים בלי הקפה כבר כמה ימים ולא מבינים אחי...

כל אחד מתגעגע יותר ואין כל-כך איך להסביר.

איך מפרקים תקופה כזאת למילים? איך מצליחים להסביר כמה אתה אחד מאיתנו, אחי.

יצא לנו חוויות שרק יכולנו לדמיין שנעבור, ועכשיו אנחנו צריכים להמשיך אותם כשאתה איתנו בלב.

מתגעגעים בצורה שהלוואי ומישהו יבין ומבטיח לך שנספר בכל מקום מי זה פרלשטיין.

אני אוהב אותך כל-כך חבר יקר שלנו.

אתה בן אדם שהוא דוגמה לכל-כך הרבה אנשים ואתה אח של כולנו.

מעיין היה איתי במכינה. 

לא הכרתי את מעיין לעומק כמו שהייתי רוצה אבל מהזמן שהיינו במכינה ביחד הכרתי אדם חכם, שקט אבל כשהוא מאמין במשהו הוא ילך עד הסוף ולא יפחד להגיד מה הוא חושב ולהשמיע את הקול שלו.

בדיונים שלי איתו ושלו עם אחרים הוא היה מאתגר וגם לא פוחד להתאתגר מהאדם שמולו.

לא פחד לשמוע ולקבל דעות ולתת טענות שאין דרך להתמודד איתם.

הדיונים איתו תמיד היו מרתקים, במיוחד שהיה לו קול כל כך ייחודי ומיוחד.

מעיין לא רק היה חכם, דעתן, ופתוח הוא גם היה חרוץ וחבר טוב.

ברגע שמישהו ביקש ממנו כל דבר קטן הוא היה עושה אותו בצורה הטובה ביותר.

היה אפשר לסמוך עליו.

חבריו הקרובים מהמכינה תמיד אמרו כמה הם אוהבים אותו וכמה הוא אחד במינו.

לי מרגיש כאילו כל דבר שעשה היה בשבילו הרפתקה.

הוא חי בשביל להיות ולחוות.

מקווה שנצליח להיפגש עוד ולספר עוד סיפורים.

נתגעגע מאד למעיין, הוא יחיד במינו.

מעיין אהוב עם העיניים היפות והחכמות.

זוכרת את השובבות שלך, היית הקונדסון של הגן.

אהבתי אותך מאד, היית עם השיער הגולש שלך.

קראנו לך שוזי, עם הפוני שלך.

אזכור אותך תמיד.

אני זוכר שהיית הקלע הכי טוב בגדוד.

אף אחד לא התקרב לרמה שלך.

ניצחת בתחרות הגדודית בקליעה וכל פעם שהיו אומרים את השם שלך זה ישר התקשר עם זה שאתה קלע מטורף.

עוד משהו שמאד זכור לי ממך זה הפק"ל קפה.

אתה היית אחראי על הקפה במחלקה וכמות הקפה ששתיתי איתך לא נספרת.

אני זוכר שהשאירו אותנו שבת אחרי שסגרנו 28 יום. איך התעצבנתי ואיך אתה קיבלת את זה בצורה בוגרת ואמרת "טוב, הגיע לנו".

תמיד אזכור את כל הדברים הטובים ממך.

שוזי,

אני תוהה אם אתה זוכר עדיין אבל פעם אתה ואני היינו החברים הכי טובים.

היית כמו אח שלי איתי בכיתה. תמיד הגנת עליי מאחרים ועוד אני התעצבנתי שהיית מסבך אותי בשטויות שלך.

היית כזה שטותניק. מה הייתי נותן בשביל לעשות איתך צרות בבית ספר.

אני מתחרט יותר מאי פעם שניתקתי איתך קשר.

היית עם לב כזה טוב וכל כך מצחיק.

פתאום אני מרגיש צביעות שאני ככה מתגעגע אליך.

אוהב אותך לנצח.

חכה לי, אני אפגוש אותך ונשלים פערים.

מעיין הצטרף למגמת קולנוע שלנו במשגב אחרי כמה חודשים ומיד מההתחלה ראינו כי מדובר בחולה קולנוע אמיתי.

תלמיד חכם, דעתן, ומבריק שהפך כל שיעור לדיון מעמיק ורציני.

היה מקצועי בכל דבר ונשארו איתנו כל התרגילים והסרטים שעשה ואהב.

איך בכלל מתחילים לדבר על שוזי?

ילד זהב עם טעם ורצון לחיים הרמה הכי טובה שיש.

כשנפגשתי עם שוזי היה תמיד נוח ונעים, גם אם איכשהו לא התראינו איזה 4 חודשים בגלל יציאות הפוכות.

לשוזי היה תמיד רצון לטייל, לעשות דברים. הרבה מהזיכרונות שלי קשורים לטיולים איתו: 

ים אל ים, טיולים בצופים, טיול מאולתר של שישי בצהריים לגולן.

היו לנו גם דיונים ברומו של עולם, על דת ומצוות, אלוקים ואידיאולוגיות.

מדהים איך הוא שילב בין השטוניקיות ובין הפילוסופיות. בין נינג'ה להוגה דעות.

בבר מצווה שלו (שהייתה בין הטיולים הכיפיים ביותר שהיו לי בחיים) שרנו לו שיר כמו שעשינו בכל הבר-מצוות. 

השיר היה במנגינה של הסבון בכה מאד.

בפזמון צחקנו על המכירות של הלימונדה והתפוזים ששוזי היה עושה.

בבתים צחקנו גם על כמה שהוא אהב גיימינג ומשחקי מחשב.

הפזמון היה:

"שוזי שוזי תפוזים,

שוזי שוזי לימונים,

שוזי שוזי תפוזים,

תפוזים, לימונים, נסחטים"

תמיד היית יודע הכל, ועם זאת, היית צנוע וגרמת לכולם להרגיש בנוח.

אני זוכר שאני ומעיין אהבנו ממש את ספידי מקווין.

אני זוכרת אותו מהגן, היה לו שיער בלונדי עם תספורת פטרייה. הילד הכי חמוד!!!

מעיין היה איתי בכיתה בתיכון. הוא ללא ספק אחד האנשים החכמים ביותר שהכרתי, אבל לא חוכמה רגילה של בית ספר.

הוא היה מאד סקרן, במיוחד בנושאים פילוסופיים ובית ספר לא כל-כך עניין אותו.

עשיתי איתו פרויקט באנגלית יחד עם יעל פדידה, והוא בחר לנו נושא הכי מסובך וכבד שיש על "האם יש אלוהים?".

בגדול, התפקיד שלי ושל יעל היה לסכם את הטקסט של מעיין, לנסות לסכם לכמה עמודים בודדים את כל מה שהיה לו להגיד.

היה ממש כיף לעבוד איתו, הוא היה חרוץ בטירוף והסקרנות וההתלהבות שלו הייתה מדבקת.

היינו צריכים גם לסכם את כל הנושא לפרזנטציה של 10 דקות. אני דיברתי 3 דקות, יעל דיברה 4 דקות ואת מעיין ברנדה המורה לאנגלית עצרה אחרי רבע שעה שהוא דיבר. 

אני ויעל קיבלנו 75 ומעיין 95, היה ניכר שהוא יודע את החומר יותר טוב.

שוזי,

אני זוכר שבטיול עם המשפחה המאמצת בכנרת היינו על החוף והתחיל להיות לכולם משעמם, ואז אתה ויהלי באתם אלי והסתכלנו ביחד על מצוף רחוק במים ודיברנו באיזה מרחק הוא מאיתנו.

בלי להסס אתה אמרת לנו יאללה, בואו נבדוק, ותוך עשר שניות היית במים כבר עם האבוב.

אני אתה ויהלי התחלנו לשחות ולשחות ולשחות ואחרי איזה עשרים דקות של חתירה ללא הפסקה הרמנו את הראש שנייה להסתכל איפה אנחנו וקלטנו שלא רק שאנחנו לא ליד המצוף, אנחנו לא ליד כלום. סתם ככה נסחפים בכנרת רחוק מהחוף ומכולם.

אני ויהלי ישר נלחצנו וחשבנו על להזעיק עזרה ורק אתה אמרת לנו שהכל טוב וזה חלק מהחוויה, תוך כדי שאתה על האבוב, רגוע כאילו לא קרה כלום.

אני ישר התחלתי לשחות לכיוון החוף ולהזעיק עזרה. 

אחרי איזה רבע שעה המציל ראה אותי וישר קפץ על האופנוע ים שלו כדי לחלץ אותך ואת יהלי משם.

ואני ראיתי אתכם עפים במים עם האבוב כשהוא גרר אתכם חזרה לחוף.

ואז אמרת לי, ראית, לא היה למה לדאוג בכלל והרווחנו גם ספורט ימי.

ככה היית. בנאדם שיודע לחיות את החיים ולהתייחס להכל כהרפתקה.

מעייני אהוב,

מוזר לי להרחיב במילים לאדם שלא החביר בהן.

במכינה, בהתחלה, הייתי אבוד קצת. חיפשתי אנשים עןם נושאי שיחה ותחומי עניין דומים לשלי.

לא הכרנו בהתחלה, והתחלנו להתנדב עם משפחות מפונים מאז השבעה באוקטובר.

היינו כ"כ ילים וצעירים ולא מבינים.

מול ההוסטל בו התנדבנו היה בית קפה קטן ופינתי וישר אמרנו בוא נשתה קפה.

וככה היינו, כל בוקר- צהריים, לאחר ההתנדבות, ישבנו לנו ושתינו קפה מעולה עם סנדויץ' סלמון (שנינו אותה הזמנה ואותו קפה) ודיברנו על מוזיקה והכרת לי כ"כ הרבה הרכבים ולהקות וזמרות וזמרים והראית לי את הקינדל והתפעלתי כ"כ והרגשתי את הזכות לשבת ולשמוע אותך, אפילו שלא הכל הבנתי.

איזה זמן איכות משובח!

אני זוכר אותך, זוכר את המוזיקה, הקפה והחיוך הביישני.

אוהב,

שלך גיא.

בס"ד

שמי דוד אלישיב. אני משמש כרכז פרויקט "גשר יהודי" במכינת בית ישראל, בה למד מעיין.

התוכנית מפגישה ויוצרת קשר בין אברך חרדי שומר תורה ומצוות ובין תלמיד במכינה, ובה החברותא מלבנים ומעיינים בנושאים העקרוניים והמהותיים של היהדות. כמו אמונה, תורה, שבת ומועדי ישראל.

מעיין בחר מעצמו להשתתף בתוכנית כי הוא חיפש את אלוקים ואת הקשר שלו אליו.

דוד המלך כותב בתהלים: "נרדפה לדעת את ה'", מעיין רדף רדיפה עיונית ושכלית כדי להכיר בהכרח של מציאות הבורא והשגחתו עלינו.

מעיין היה מיוחד במינו. ניחן באצילות נדירה, מידות טובות ונאצלות, כבוד לכל אדם ודעותיו, באשר הם.

המשנה, במסכת אבות, מציינת את תכונות החכם, בהם: לא נבהל להשיב, שואל כעניין ומשיב כהלכה ועוד. מעיין ביטא תכונות אלו.

אהבתי אותו מאד, ועדיין.

בטוח שהוא במקום טוב, כאשר חייו הוקדשו בסופם לשמירה על עם ה' בארץ ישראל, הארץ הנבחרת.

ניכר שהוא מגיע ממשפחה מיוחדת במינה שלא חסכה ממנו שום טוב, חום ואהבה.

מעיין!

אין לי מילים להכניס את הנשמה הענקית הזו בתוך דף.

הלם שהוא הלך ככה. הילד הכי חי שיש! הכי יפה שיש, הכי רציני ביחד עם שטותניק.

מצד אחד, קשה להשיג אותו, נעלם, עסוק, מלא בעולמו שלו. רדפנו אחריו כדי שיבוא לדברים של הנוער. כשהוא היה כולם הרגישו שזכו שהוא בא!

הדרך הסודית להביא אותו הייתה דרך "מעיין, אני חייב עזרה! יש איזו משימה שאני צריך אותך". ולזה הוא בחיים לא סירב! 

לבנות סוכה לישוב ליד בית הכנסת, לשפץ את הפינת חי, לבוא לתת יד בפיצה, לבנות את הדק, לנקות את המועדון. 

גם לטיולים בסוף, כמה שהיה קשה, הוא הגיע.

הילד החי, החתיך, המצחיק, המלא חיים ושקט פנימי וראש חושב שתמיד נותן יד.

היתה לי זכות ענקית כרכז נוער להכיר אותו.

פשוט ילד שנתן לי כבר בזמן אמת השראה ואהבתי אותו מהרגע הראשון בכל ליבי.

מבטיח שדמותו ודרכו ילכו איתי ואשתדל להיות כמוהו.

למדתי ממנו המון גם במעט השיחות שהסכים להיפתח.

בתחילת י"ב הוא התייעץ איתי האם ללכת למכינה.

לרוב כשמנסים לשווק מכינה מסתירים את הקטע של הלימוד ומציעים את הדברים ה"כיפיים". ברגע ששוזי שמע את המילה לימוד הוא לא נתן לי לעבור הלאה.

התעמק וחפר ורצה לדעת כי זה מה שעניין אותו, הלימוד.

באזור כיתה ד'-ה' שוזי החליט שהוא רוצה לעבור שכבה. בכנות אני הייתי אופוזיציה.

אמרתי, זה לא אפשרי, זה לא מקובל, זה לא דבר שעושים. אבל זה לא עניין את שוזי, הוא דאג לסדר את כל הדברים ולעבור שכבה. כזה הוא היה, כלום לא עצר אותו.

היינו בבית שלך. מאד אהבת לארח אותנו לסרט או על האש או סנוקר או בריכה או פלייסטיישן או אשכרה כל דבר. מאד אהבת לארח.

היינו עושים מערבולת בבריכה, רצים כולם במעגל ויוצרים זרמים. מצחיק כמה היית גם כל כך חכם ועמוק וגם כל כך דביל. אחרי שסיימנו עם המערבולות החלטת שאתה רוצה לקפוץ מהגג לבריכה. אז שוב, חוקי הפיזיקה והבטיחות לא יעצרו את שוזי, אז קפצת לבריכה בגובה מטר עשרים וכמובן שלא קרה לך כלום, כי בנוסף להכל גם היית אתלט בחסד.

שוזי תמיד היה טוב בכל מה שבחר לעסוק בו. תמיד כשהיינו משחקים, בין אם זה באיזה משחק מחשב שאהבנו, שחמט או בעצם כל דבר. והיופי הוא שאחרי המשחק שוזי היה מתעכב ומנסה ללמוד איך להשתפר ולהצליח יותר בפעם הבאה.

אני זוכר כשגאנג אנד רוזס הכריזו שהם באים לארץ, אחרי שיחה ארוכה עם שוזי שרובה הייתה "אם אתה בפנים אני בפנים", דאגנו לקנות כרטיסים.

ההופעה הייתה ביוני שבו לשנינו יש יום הולדת. וההופעה הייתה אחת החוויות הכי טובות שאי פעם היו לי, ואני שמח ששוזי היה איתי שם.

באוגוסט, לפנ ששוזי התחיל מכינה אני, אוהד ושוזי נסענו לכנרת. התארגנו על קצת מצרכים כדי להכין שקשוקה ושוזי דאג להביא בקבוק יין טוב.

בדרך חזור שמענו את האלבום "Rise and Fall of Ziggy Stardust".

נהגתי קצת מהר על כביש 85 ובדרך עצר אותנו שוטר על מהירות. שוזי אחרי כמה כוסות של יין פשוט נרדם. הוא התעורר באמצע שהשוטר בדק את הרישיון ולא הבין מה קורה.

דאגנו להרגיע אותו אחרת הוא היה מתחיל להילחם עם השוטר.

תמיד הוא היה פייטר.

שוזי חולה ת"ש, ת'חיים הטובים. היינו בישוב עם הרבה דתיים אז שוזי היה מתבאס לאכול כל הזמן  ברשתות כשרות.

אז קבענו  אני הוא ועוד חבר מהבית ספר ללכת ל-BBB.

אולי פעם ראשונה שלי במסעדה. היינו עד אז מזמינים פיצה וזהו.

כל אחד הביא מאה שקל, רוח טובה ובטן ריקה. מתיישבים במסעדה. כל אחד חושב מה להזמין. שוזי פתאום דופק: תקשיבו, יש פה לימונענע גרוס, זה טעים רצח! 

אז הזמנו כל אחד המבורגר, צ'יפס וכוס לימונענע גרוס. אחרי שהזמנו הסתכלנו שוב בתפריט וראינו שזה עולה 25 שקל. הייתי כזה, בואנה שוזי, זה יקר! והוא היה כזה - זה טעים רצח! מגיע האוכל והשתייה, באמת הלימונענע הכי טעימה שטעמתי בחיים.

לא עברו 2 דקות ושוזי מסיים את הכוס. הוא מסתכל עלינו - וואי טעים רצח, אני מזמין עוד אחד. מפה לשם הוא הזמין 3 כוסות של לימונענע גרוס. בסוף לא נשאר לנו כסף, היינו צריכים להתקשר להורים שישלמו באשראי.

אם היינו שואלים את שוזי זה היה שווה לשים 200 שקל על המבורגר, צ'יפס ושתייה כי זה טעים רצח.

אני זוכר את מעיין בתור מישהו סקרן, עצמאי.

תמיד אהב את המשפחה שלנו וגם אנחנו אותו.

מעולה בשחמט, משחק ממש טוב במשחקי מחשב. עם סטייל טוב ותמיד הלב ב?? שלו.

תמיד היה לי הכי כיף לישון איתו ולראות איתו סרטים עם פופקורן וממתקים.

כשהיה בוקר ורציתי לקום הוא לא נתן לי ללכת ורק רצה להמשיך לישון ביחד.

תמיד אהבנו ללכת לארוחות בוקר במסעדות ולאכול כריכים ולשתות קפה/ שוקו.

היינו אוהבים גם לריב מכות ותמיד הוא היה הרבה יותר חזק ממני.

הוא אהב בבוקר, כשכולם רק קמו, להתקלח ולשים שירים בקולי קולות, להכין לעצמו ארוחת בוקר וללכת לחדר עם הארוחה.

אני תמיד הייתי ממש קרוב אליו והייתי מדבר איתו על כל מיני דברים.

אני זוכר שאהבנו ללכת לדודים צחי ורבקה'לה בליל הסדר והיינו צוחקים ומדברים מלא וגם היינו ישנים אצלם ביחד.

אני גם זוכר שהיינו בשנה שעברה בבריכה והיינו מדברים מלא על כל מיני נושאים מעניינים.

אני לא אשכח שאתה תמיד רצית שאשתפר במתח אז אני אתאמן ואנסה בשבילך לעשות יותר.

אני גם כמובן בחיים לא אשכח את הטיולי אופניים שלנו, שלפני כמה שנים לימדת אותי לרכב והיום אני רוכב מעולה בזכותך.

היינו עושים טיולים עם אבא וכשהוא היה הולך להביא את האוטו היינו עושים הפסקת תה.

היום הייתי אצל צחי ורבקה'לה אבל הכל הרגיש שונה בלעדיך. בלי הצחוקים שלך, הנעים בגב שלך, והכיף שהיינו עושים ביחד.

חשבתי עלינו היום בלי סוף עם מחשבות של מה היה קורה אם היית נשאר בחיים.

אני גם עצוב ממש שאין לי תמונות שלך מהבר מצווה שלי בגלל שנשארת בצבא ולא יכולת לבוא.

אני גם זוכר שאתה בדיוק חזרת הביתה מהצבא, היית אמור להישאר בבית לבערך שבוע אבל האיראנים לא איפשרו את זה אז חזרת לצבא ומאז לא התראינו יותר.

אני לא אשכח את היום שישי הזה שהיינו ערים עד מאוחר ומשום מקום הצעת שנלך לארומה כי הם פתוחים 24/7, אני לא ידעתי מה להגיד כי זו שעה מאוחרת ולא ידעתי אם יש לי כוח אבל בסוף נסענו והיה ממש כיף לאכול כריכים ולשתות שוקו בשתים עשרה בלילה.

בפעם האחרונה שראיתי אותו זה היה ב-12.6.25 כשישנו ביחד כשהוא רק חזר מהצבא ובאותו ערב הייתה המתקפה האיראנית.

הוא ישר חזר לצבא ומאז לא ראיתי אותו יותר.

להיות אח שלו הייתה הזכות הכי גדולה בעולם ואני מצטער שלא ניצלתי את זה מספיק.

אוהב מאד,

אח שלך תמר

1.7.25

מעייני מתוק שלי,

מה שלומך שם בשמיים? ומה עם החברים שלך מתן, רונאל, רדיע, שפירו, שחר ודוידוב? הסתדרתם שם למעלה?

אני מרגישה שטוב לכם שם. מרגישה את הנשמה שלך חופשיה ומאושרת ועטופה אהבה.

אנחנו גם מנסים להסתגל למציאות החדשה. אותו הבית אותו הכפר אך זה לא אותו הבית וזה לא אותו הכפר בלעדיך. אבל עדיין, קמים בבוקר ובוכים געגועים ונושמים ומתרגלים לאט לאט לרעיון שאתה שם ואנחנו פה אבל בו זמנית אתה איתנו כל הזמן.

כמה סיפורים שמעתי עליך השבוע... מהמכינה, מההכשרה, מהצבא וכמובן מהחברים המהממים שלך מאשחר.

היו המונים שבאו לבקר אפילו פוליטיקאים מכובדים אבל אותי עניינו רק החברים.

כולם דיברו על החוכמה העמוקה שלך, על השקט והשלווה הפנימית, על הצניעות, על הקבלה הרדיקלית של המציאות, על אהבת המוזיקה והסרטים, המשחקי מחשב והספרים, השחמט, הקיר טיפוס, האופניים והטיולים, על הקפה שאהבת להכין, על הסטייקים וההמבורגרים המשובחים ועל איך היית מתענג על כל ביס, על איך היית תמיד ראשון להתנדב ולעזור, קלע חוד מצטיין גדודי שמאוהב במקצוע שלו, על הצחוקים והשטויות שהיית עושה עם החברים, וכמובן, על השיחות עם אלוהים. עכשיו אתה יכול לדבר איתו ישירות בלי מתווכים ובלי הוכחות וטיעונים.

אתמול בלילה, ביקשתי מנעמה ויונתן שנעשה סבב של דברים מעצבנים שעשית. אחרי שבוע שאני שומעת עליך רק דברים טובים הרגשתי שאתה מתרחק ממני, הייתי צריכה להוריד אותך למציאות, למי שהיית באמת, כי, כן, היית גם מעצבן וזה היה כ"כ משחרר והרגשתי אותך שוב קרוב ונוכח.

עוד יגיע הזמן לאסוף ולסדר את כל החומרים, לארגן את הזיכרון בצורת ספרים וסרטים. אני אניח לך להמשיך להיות עם החברים ואני אהיה קצת עם האחים שלך. בשקט. נעשה שבת משפחתית רגילה להפליא רק עם השולחן מרפסת היפה שארגנת לי.

הבטחתי לתיני שאחרי השבעה אחזור להיות אמא רגילה אבל אמא שגם בוכה לפעמים ואחרי שהיא בוכה היא שוב שמחה, כי היה לה ילד מהמם 20 שנה וזה לא מעט ויש לה שלושה ילדים חיים מהממים לא פחות שצריכים אותה והחיים יפים, ומי כמוך יודע.

נחיה גם בשבילך מעייני שלי מתוק ודאגתי כבר שיביאו ילדים גם בשבילך. כרגע אנחנו עומדים על שבעה והיד עוד נטויה.

לך תנוח מאמי. אנחנו נמשיך לדבר בהמשך.

אוהבת ומתגעגעת,

אמא

יוֹשְׁבִים בַּמִּרְפֶּסֶת עִם הַחֶבְרֶ'ה וְהֵם מְסַפְּרִים וּמְסַפְּרִים

מְכַוְּנִים מַצְלֵמָה, מַעֲבִירִים מִיקְרוֹפוֹן, מְדַבְּרִים נִזְכָּרִים

בְּמִשְׂחֲקֵי הַמַּחְשֵׁב, בַּטִּיּוּל לַכִּנֶּרֶת, וְאָז כְּשֶׁכֻּלְּכֶם שִׁכּוֹרִים

אֵיךְ צָחַקְתֶּם שִׂחַקְתֶּם וְרַבְתֶּם, טָחַנְתֶּם קָפֶה וְשִׁירִים

וְרוּחַ שֶׁל בֵּין-עַרְבַּיִם נוֹשֶׁבֶת חֶרֶשׁ אֵלֵינוּ מִן הֶהָרִים.

יוֹשְׁבִים בַּסָּלוֹן עִם הָאַלְבּוֹם וְרוֹאִים סִפּוּרִים שֶׁל נְיָר

עַל יֶלֶד יָפֶה שֶׁנּוֹלַד בִּצְפַת גָּדַל בִּמְטוּלָה בָּגַר בְּאֶשְׁחָר

עַל נַעַר שׁוֹבָב וְעָמֹק וְצָנוּעַ שֶׁלֹּא לָקַח כְּמוּבָן שׁוּם דָּבָר

עַל עֶלֶם חָבֵר בֵּן וְנֶכֶד וְאָח, עַל כִּמְעַט עַל בְּטֶרֶם עַל כְּבָר

וְרוּחַ שֶׁל עֶרֶב בָּאָה בַּחַלּוֹן הַפָּתוּחַ וּכְבָר מְאֻחָר.

יוֹשְׁבִים עִם הַהוֹרִים שֶׁלְּךָ, שׁוּזִי, עִם תִּינִי יָעֵל נַעֲמָה

שׁוֹמְעִים סִפּוּרִים מַצְחִיקִים שֶׁעָשִׂיתָ וְעַל מִי שֶׁהָיִיתָ וּמָה

שׁוֹתִים סֵפֶל קָפֶה שֶׁל קַרְטוֹן מְסָרְבִים לְעוּגָה טְעִימָה

חוֹשְׁבִים אֵיךְ עֶרֶב פָּרָשַׁת קֹרַח שׁוּב נִפְעֲרָה כָּאן הָאֲדָמָה

וְרוּחַ שֶׁל לַיְלָה בָּאָה צוֹנֶנֶת כְּקֶבֶר מִשְּׂדוֹת הַמִּלְחָמָה.

אֵיפֹה אַתָּה עַכְשָׁו יֶלֶד יָפֶה, אֵיפֹה אַתָּה נַעַר עָמֹק

בֶּטַח מְגַחֵךְ עָלֵינוּ מִלְּמַעְלָה, קָרוֹב אֲבָל כָּל כָּךְ רָחוֹק

כְּבָר בֶּטַח עוֹשֶׂה לוֹ צָרוֹת שָׁם, לְקַבַּ"ה, מְאַתְגֵּר לוֹ כָּל חֹק

אַתָּה תִּסְתַּדֵּר שָׁם בָּטוּחַ, זֶה רַק אֲנַחְנוּ שֶׁבִּקְצֵה הַמָּצוֹק

מְחַכִּים לְרוּחַ שֶׁל בֹּקֶר שֶׁתַּהֲפֹךְ אֶת הַמַּר לְמָתוֹק.

קָמִים מֵהַמִּרְפֶּסֶת, אוֹמְרִים תְּנֻחֲמוּ, נִפְרָדִים מֵהַמִּשְׁפָּחָה

עַל כִּסְּאוֹת הַפְּלַסְטִיק נוֹתָרִים לְמָחָר סִפּוּרִים וּדְמָעוֹת וּמְבוּכָה

אַתָּה שָׁם עִם הַחֲבֵרִים שֶׁלְּךָ, גֶּבֶר, רַק אֲנַחְנוּ בְּתוֹךְ חֲשֵׁכָה

נֶאֱחָזִים זֶה בָּזֶה כְּמוֹ קְהִלָּה לֹא לִפֹּל לַתְּהוֹם הַפְּתוּחָה

מָתַי תָּבוֹא רוּחַ תִּגָּמֵר הָאֵימָה מָתַי כְּבָר תָּבוֹא מְנוּחָה.

שוזי,

אני עכשיו עולה פה לנסות לדבר עליך, לנסות לעשות מעין הספד אבל אני פשוט לא יכול.

אני לא מסוגל לעמוד במקום הזה שאתה לא פה. אני חושב שהדבר היחיד שאני יכול לעשות זה לספר לכם מי שוזי בשבילינו, איך אנחנו - החברים שלו רואים אותו, ומי הוא היה בשבילינו.

שוזי לא היה משחק לפי הכללים, החוקים והנורמות הטיפשיים לא עניינו אותו, שוזי לא היה הולך בשבילים שסללו בשבילו, הוא היה סולל את הדרך של עצמו.

שוזי היה שכבה מתחתינו בבית הספר, אבל בישוב הוא היה חלק מהחבורה שלנו, אז מי יעצור אותו מלעבור שכבה בצופים - אף אחד, זה לא עניין אותו.

הוא רב עם כל מי שצריך עד שהוא השיג את מה שהוא רוצה.

או נגיד גם בטיול ים אל ים (שהוא בנה בעצמו) אתה ואני החלטנו לעצור במעיין בזמן ששאר השכבה המשיכו ללכת, מפה לשם נרדמנו באותו מעיין לארבע שעות.

החלטנו להמשיך ללכת ובאיזשהו שלב התנתקנו מהשביל והחלטנו לרדת מפל בטיפוס ביחד ולהמשיך את ההרפתקה - כי למה לא.

שעה ועוד כמה מפלים אחר כך הגענו למפל שאין דרך לרדת בטיפוס. אז אם אי אפשר לרדת, מה שנשאר זה רק לעלות, ובאותו רגע שהחלטנו לטפס את הצוק בצד עד שהגענו לשביל למעלה הבנתי בדיוק איזה בן אדם אתה: בן אדם אמיתי שלא מתיישר על פי אף אחד, נאמן לאמת של עצמך, אלה גם הסיבות שעד החטיבה היית נראה כמו שון גיטלמן עם השיער הארוך - כי לא איכפת לך מה יחשבו, אתה פשוט עושה.

אני זוכר שהלכנו לירדנית כולנו ביחד ולא היה אחד שלא שקשק מפחד מלקפוץ מהגשר, אבל אתה היחידי שקפץ בשאגה בלי לחשוב פעמיים.

שוזי זה לא נתפס, אנחנו עדיין לא מעכלים, מה יהיה עם הערבים של המבורגר וסרט אצלך, מה יהיה עם מדורות ספונטניות עד אור הבוקר,

מה יהיה עם טיולים פתאומיים לאילת או למדבר ומה יהיה עם הלילות הארוכים שהיינו משחקים ביחד במחשב עד השעות הקטנות.

שוזי היית השקט שלפני הסערה, אפילו יותר מזה – היית גם השקט וגם הסערה, לא דיברת הרבה, אבל הלב שלך צעק אומץ. לא חיפשת תשומת לב, רק את התחושה הזו של לחיות באמת. פחד לא נגע בך. חיית כמו שרק מי שמבין את החיים עד הסוף יודע, בשקט נפשי, ובביטחון מעורר השראה.

אוהבים אותך תשמור עלינו.

חזרזיר שלי מתוק, 

איזה באסה, אני מבין שגם את השבת הקרובה אתה עומד לסגור.

כבר מלא זמן שלא יצאת הביתה, שלא הבאת את שק הכביסה המלא, עוד שישי שלא הייתי צריך לאסוף אותך מהרכבת, ושבדרך הביתה, לא סובבת את הגב והרמת קצת את החולצה רק כדי שאעשה לך קצת קרעצן ומסז' טוב כזה תוך כדי נהיגה. מלא זמן שלא רוקנתי את הקצבייה ואת חצי הסופר בהתרגשות לקראת בואך.

מלא זמן לא התקשרת לספר שהכול טוב ושאתה סובאבה.

ועוד כל כך הרבה דברים שמאיפה בכלל מתחילים.

אולי נעשה איזהו רכיבה יחד כשתבוא.. נדגום איזה מעיין קפוא, נעשה עוד סלפי עם הפרצופים המפגרים שלך.

אל תדאג, יישאר לך מספיק זמן גם ליהנות מהזמן בית שכ"כ היה חשוב לך, ולהיות ספון בחדר שלך עם המחשב, לצרוח ת'נשמה עם החברים בסי אס גו.

אפשר גם שנשחק קצת סנוקר ואולי תנצח אותי שוב, השתפרתי ממש בזמן שלא היית, אל תתלהב.

תוכל להראות לי איך אתה כבר מצליח לעשות כבר שתי עליות מתח עם יד אחת. יא גושריר שכמותך.

אולי נזמין את סבתוש לשבת ותכינו לצ'ו.

תוכל להפחיד את ניימה ויעלי בקריפיות מושלמת.

לנשנש את תיני, לבנות איתו עולמות במיינקרפט.

לתת לשולי ללקק אותך בהתרגשות שיא.

לספר לי על הספר שאתה קורא עכשיו ותנסה למצוא את המילים בעברית.

איזה יצור אתה בובלעך.

אהה, ואשמח שתמצא זמן ונקים יחד את הבריכה. האחיות שלך משתזפות על פארש..

ככה זה קצת מקל עלי, חזרזיר.

זה מקל עלי, לעכב עוד ועוד את ההבנה, לדחות אותה, לספר לעצמי סיפור שאתה בסה"כ טוחן עוד שבת עם החברים במגנן, החברים שאמרת שהם "ממש משפחה".

אז מבחינתי, אתה סוגר עוד שבת ואנחנו פה מחכים לך בסבלנות.

בלי לחץ, קח את הזמן... זה בסדר.

תבוא מתי שתצליח מתוק שלי.

מקווה שאתה מרשה לי לשתף פה את כל האנשים הטובים שבאו להיות איתך, איתנו, באיזה שיר, שלא הכרתי עד שהשמעת לי אותו.

השיר המיוחד הזה, מהפליילסט של מעיין מדבר את הכמיהה העזה לעוד זמן אהבה עם הילד המתוק, עם הגברבר המופלא הזה.

הוא מדבר על הרצון הגדול לנצור את החוויות המשותפות שלנו, וההבנה הבוגרת שמחלחלת, שעד שהבן אדם מבין מה הוא הדבר שהוא רוצה ומחפש בחיים שלו, לא נותר לו מספיק זמן להשיג אותו וליהנות ממנו.

השיר נקרא "time in a bottle" והוא מבוצע ע"י אומן מוכשר בשם ג'ים קרושה.

בכל בוקר, כשמעיין היה מתעורר, דבר ראשון שהוא היה עושה זה להדליק את הרמקול הנייד שלו, שהולך איתו לכל מקום.

ככה ידעתי מהקומה העליונה שהוא ער.

וככה היה עולה בידיים גדושות צלחות וכוסות מארוחת השחיתות מול המחשב מליל אמש, והרמקול תלוי לו על המכנס בווליום לא סביר.

ולצלילי המוזיקה המשובחת שלו, היה מכין קפה איכותי, ארוחת בוקר של "המישלן", וככה מתחיל את היום.

מבחינת מעיין, מוזיקה הייתה חלק מהאוויר שהוא נושם. שהוא נשם.

https://www.youtube.com/watch?v=wNBiH-H5kTw

עברה שנה מאז שהייתי עם חברים בוילה בטבריה וקיבלתי מאבא את השיחה בה הוא אמר לי שאתה מת.

החיים ממשיכים ונשאר חור בלב שלא מרפה

כל-כך קשה להתמודד ולקבל את האובדן שלך,

לחיות עם תחושת חרטה והחמצה לא נגמרת.

ואני מנסה לכתוב לך והכל מרגיש מוזר כי לא, לא הייתי קוראת לך מעייני,

כשהיית למעלה מחודש בצבא ולא ראיתי אותך לא הייתי רושמת לך שאני מתגעגעת אליך,

כשהיית חוזר לצבא לא הייתי נותנת לך חיבוק חזק ואומרת לך תשמור על עצמך,

לא הייתי אומרת לך כמה כיף שאתה בבית או כמה שאני אוהבת אותך.

זה לא היה הקשר שלנו וגם האמת היא שאף פעם לא עלה בדעתי שיקרה לך משהו בצבא

מה לך ולזה...

היית תוהה מה תעשה כשתהיה גדול, מה תלמד, מי תהיה בת הזוג שלך, איפה תגור.

חלמת לטייל, חלמת לעבוד בעבודה שמאפשרת לך חופש ועצמאות. לא היית איזה צהוב של הצבא.

אתה לא סיימת את התפקיד שלך בעולם, היה לך עוד הרבה מה לתת לו.

היית צריך להגשים את החלומות שלך, להתאהב להקים משפחה.

כשאני רואה את הסרטים שלך, ושומעת את השירים שלך אני נהנית מהם מאוד וכל-כך מצליחה להבין למה אהבת אותם, ועם זאת בכל פעם יש צביטה בלב שאני לא יכולה לדבר איתך עליהם ולשמוע את דעתך ואיך לא הספקתי כשעוד היית בחיים.

מרגע לרגע ההבנה נופלת והגעגוע גובר.

מתגעגעת לסתם לראות אותך משוטט בבית, לשמוע אותך צועק מהחדר שלך בגלל משחק מחשב, לשבת איתך לארוחת שבת, לראות אותך מכין לעצמך ארוחה שווה, לצעוק עליך כל פעם שאתה מבהיל אותי או מציק לי ומתגעגעת לחיוך הקטן והביישני שלך.

אני צריכה אותך

שימשת לי דוגמה אישית מבלי לדעת.

לפעמים אני קצת מאבדת את עצמי ומתעסקת בשטויות ובדברים שטחיים.

אתה היית מישהו שלא מתעסק בשטויות ובריכולים, לא רצית להיות מקובל, לא רצית להיות כמו כולם, לא חיפשת לרצות אף אחד. תמיד היית נאמן לעצמך, לרצונות ולאמונות שלך.

היית מסופק מהדברים הקטנים, מאוכל טוב, מלהיפגש עם החברים הטובים מלשחק במחשב ובשחמט.

חבריך לצבא מספרים שהיית בעזה בתוך הפומה היית קורא ספרים בקינדל, שומע שירים בmp , היית מכין קפה לכולם ואף פעם לא היית מתלונן ומתמסכן. היית מוצא שלווה בכל מקום.

אתה חסר לי מאוד.

העובדה שהזמן עובר לא מנחמת,

שאנחנו נמשיך לגדול ואתה תישאר בן 20.

לנצח אחותך הקטנה שמעריצה ואוהבת אותך,

נעמה.

שני זיכרונות שאני לוקח ממעיין אלו שני רגעים שהתחילו את החיבור בינינו בהכשרה:

הרגע הראשון היה באחת השבתות הראשונות שסגרנו, חיפשנו מה אפשר לעשות לפני כניסת שבת. 

אני סיימתי את השיחות למשפחה וחברים ופתאום ראיתי את מעיין יושב מול השקיעה באיזו פינה ומאזין לרדיו. 

הצטרפתי אליו עם שש בש והתחלנו לשחק.

פתאום התנגן השיר "Wish you were here" של פינק פלויד. מעיין מאד אהב את הלהקה וישר התחיל להסביר לי עליו ועל הלהקה.

הוא אמר לי שאני חייב להאזין להם ובזכותו ובזכות הרגע הזה נחשפתי אליהם. חייב לו המון על הרגע היפה הזה.

הרגע השני היה שיחה של 4 שעות אל תוך הלילה במהלך שמירה.

השיחה התגלגלה לנושאים גדולים כמו: אלוהים, אמונה, גורל וכו'.

מעיין ממש תיחקר אותי, לא הרפה עד שנתתי לו תשובה טובה לשאלות שלו. 

ההבנה הזאת שהוא לא עושה דברים סתם, לא שואל סתם. לכל דבר יש סיבה ורעיון או אמונה שעומדת מאחורי המעשה.

על הנייר הוא היה אתאיסט אבל הצורה שהנושאים העסיקו אותו היא של המאמינים הכי גדולים.

תודה על הרגעים האלו.

כשאמרו לנו שאנחנו הולכים להיות משפחה מאמצת עבור ילדי השכבה, קיבלנו רשימה מסודרת של שמות. שוזי לא הופיע בה. אבל אז הגיע המפגש הראשון אצלנו בבית, ופתאום נכנס ילד שלא היה אמור להיות שם , מכיוון שהוא היה בשכבה מתחת.

כבר באותו רגע ראינו מישהו שלא נכנע למוסכמות הרגילות.

שוזי לא היה זקוק לאישור מרשימה כזו או אחרת; הוא פשוט התווה לעצמו את הדרך שבה בחר לצעוד, בשקט ובביטחון, בלי קשר למה ש"צריך" להיות.

ממש בהתחלה, כשכל השכבה הייתה מגיעה, לשוזי הייתה דרך כניסה משלו: הוא לא היה עובר בדלת כמו כולם, אלא פשוט מטפס ונכנס דרך הקיר הגבוה של המדרגות. בפעם הראשונה שהצצנו וראינו אותו שם למעלה היינו בשוק, אבל מהר מאוד הבנו שזה פשוט הוא.

הטיפוס הזה שלו נתן לנו רעיון – להקים קיר טיפוס.

שוזי התלהב מהרעיון מיד. כשהגיעו אבני הטיפוס, שאלתי בקבוצה מי רוצה לבוא לעזור לחבר אותן. הגיעו כמה חבר'ה, ושוזי ביניהם, וזה היה הרגע שבו ראינו שוב את המבט הייחודי שלו. שוזי היה זה שחקר לעומק – דייק אותנו איפה בדיוק כדאי למקם כל אבן כדי שהמסלול יהיה נכון.

מאז, זה הפך לנוהל בשכבה: לא משתמשים במדרגות. כולם עולים למעלה ויורדים למטה דרך הקיר, בעקבות המסלול ששוזי עזר לעצב.

הנוכחות של שוזי הביאה איתה תמיד צבע אחר, עמוק יותר. כשרצינו לראות סרט, ידענו ששוזי הוא הכתובת – הוא תמיד שלף רעיון לא סטנדרטי, משהו מחוץ לקופסא שהתגלה כחזק ומדויק. כך היה גם עם המוזיקה; היה לו טעם ייחודי ומבט "גבוה" על הדברים, חיבור רוחני עמוק לנשמה שמעבר למילים.

אפילו בבחירה של הוריו להשמיע בהלוויה שלו את השיר "Yerushalayim", הרגשנו כמה זה הוא. למרות שלא היה אדם דתי במובן הרגיל, היה בו שקט פנימי וחיבור למשהו גדול יותר, וזה מה שליווה אותו בדרכו האחרונה.

אחד הדברים הכי בולטים אצלו היה השקט שבו התנהל מול האתגרים הגדולים. כשהחבר'ה סביבו התחילו לדבר על הצבא, על החששות ועל הבלגן, שוזי לא התרגש. הוא לא עשה עניין, לא דיבר הרבה, פשוט עשה מה שצריך.

גם כשהיה כבר עמוק בתוך השירות, הוא כמעט ולא שיתף בקשיים. הייתה לנו איזו מחשבה כזו, מין ידיעה פנימית מרגיעה, ש"שוזי תמיד מסתדר", חתול שתמיד נופל על הרגליים וקם. לא דאגנו לו כמו שדואגים לאחרים.

היום, כשהחברים ממשיכים להגיע אלינו למרות שכבר מזמן סיימו את הלימודים, החיסרון שלו נוכח בכל פינה בבית. הם יושבים בסלון, ושוזי נמצא בשקט שבין המילים, בכיסא הריק, ובשיחות שמרגישות חסרות את זווית הראייה המיוחדת שלו.

כשאנחנו מדברים עם החבר'ה על הצבא, על המילואים ועל הקושי של המציאות היום, הלב מיד הולך אליו. קשה שלא לתהות איך הוא היה רואה את כל זה, בטח היה מחייך את החיוך השקט שלו, מסתכל על הכל מלמעלה, ולא נותן לבוץ של השגרה להטביע אותו ובטוח היה מביא איזה סרט טוב שמראה לנו מה זה סוף העולם באמת.

שוזי חסר לנו בכל רגע, אבל הדרך שבה בחר לחיות – בנאמנות מוחלטת לעצמו ובשקט מלא עוצמה – נשארת איתנו וממשיכה להאיר.

שוזי,

בכל פעם שאנחנו מפעילים סרט שאהבת, הלב מחפש אותך בחדר. אנחנו כל כך מתגעגעים לשמוע שוב את השטויות שרק אתה ידעת להגיד, לצד התובנות הכי עמוקות שפתאום שלפת.

אנחנו עדיין מחכים שתפתיע אותנו ותופיע פתאום באיזו דרך ייחודית ששמורה רק לך – אולי שוב דרך איזה קיר, או בתוך צליל של שיר מפתיע. ותזכיר לנו שוב איך תמיד ידעת להסתדר ולמצוא את הדרך שלך אלינו.

אני ומעיין היינו יחד במכינה. מעיין היה בקבוצה השנייה.

יצא לי להכיר אותו יותר כשהתנדבנו יחד בחוות העלמות תקופה.

מעיין תמיד היה מגיע בזמן להתנדבות כשהרבה היו מגיעים קצת מאוחר.

בהתנדבות היינו צריכים לצבוע דברים והייתה פעם שלא היה לנו סולם אז מעיין הסביר לי איך לטפס ועזר לי לעלות על מה שהיינו צריכים לצבוע. 

וגם סתם ככה כשרציתי לטפס על דברים גם הוא היה מסביר לי ועוזר לי לעלות.

היינו פעם רק אני והוא ונועם האחראית על ההתנדבות ובהתחלה עבדנו וצבענו יחד והוא אמר שהוא שם פודקאסט על פילוסופיה ושאל אותי אם יש לי העדפה לנושא מסוים.

אחר-כך הסתובבנו בבניין נטוש ממש צמוד לאזור ההתנדבות. עברנו בחדרים ועלינו לגג ומעיין הצליח להבהיל את נעם כמה פעמים. כל פעם קפץ עלינו מאיזה חדר אחר. ואז היה שלב שהוא הלך לפנינו ושוב לא מצאנו אותו וחשבנו שהוא הולך להבהיל אותנו שוב.

ואז שמענו קולות ודלת נסגרת. קראנו לו כמה פעמים ולא היינו בטוחות אם זה הוא. המשכנו לקרוא לו וגם התקשרנו אליו לוודא והוא אמר לנו שכבר יצא החוצה.

אז הבנו שזה לא הוא. יצאנו אליו החוצה. הראיתי לו את הסרטון של טריקת הדלת ושאנחנו קוראות לו ולא בטוחות שזה הוא והוא צחק בטירוף ואז הוא החליט שהולכים ולקח איתו מגרפה  ויש לי כמה סרטונים משם שרואים אותו איך הוא נכנס עם המגרפה בשיא הביטחון בלי שום פחד.

שמחתי שזכיתי להכיר אותו.

שוזי,

זוכר אותנו אחרי כיתה י' (ט' שלך) בטיול ים אל ים.

היום האחרון החלטנו לנוח במעיין נחמד לחצי שעה בזמן שכולם המשיכו, אבל נרדמנו לארבע שעות.

אז עזבנו את הסרטן והזיקית שמצאנו והתחלנו ללכת.

באיזשהו שלב התנתקנו מהמסלול אז החלטנו להמשיך בהרפתקה.

הגענו למפל יבש והסתכלנו על המפל ואז אחד על השני ושוב פעם אמרנו אחד לשני - הרפתקה! אחרי עוד לפחות עשרה מפלים הגענו למפל שאי אפשר לרדת, אז כמובן שהחלטנו לטפס על הצוק בצד.

הגענו למעלה, צעקנו והתחבקנו ובסוף צמצמנו את הפער בשעתיים ואף אחד לא האמין לסיפור שלנו (עד שהם נזכרו שמדובר בשוזי ובי - שני פרטיזנים, ובלי השגחה גם היינו מגיעים לירח בטעות).

בקיצור שוזי, אל תצחק עליי אבל אני כבר מתגעגע אליך.

אוהב אותך לנצח אחי.

אזכור אותך תמיד.

מקונזה

מעיין היה ידוע בקפה שלו גם בהכשרה וגם בגדוד.

כל פעם היה מכין ומציע לכולם בהכשרה.

כשלא היה מותר לעשות פק"ל הוא היה שולף קומקום מהארונית שלו אבל כלום לא ישתווה לפק"ל קפה על גז שהוא היה מכין.

תמיד נזכור אותך.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי את מעיין בעיזוז (הטיול של השלושה ימים שעשינו בתחילת המכינה).

ראיתי אותו, והדבר הראשון שחשבתי הוא שזאת ההגדרה לנער יפה תואר.

דיברנו קצת. הוא שאל אותי מאיפה אני והאם אני דתייה. אמרתי שכן, אני דתייה והוא שאל למה? זה קצת הפתיע אותי שאחרי 40 שניות שיחה הגענו לזה. אבל זרמתי איתו והתחלנו לדבר על הנושא הזה בקבוע.

אני תמיד התיימרתי לאהוב פסיכולוגיה וכשהכרתי את מעיין הבנתי שאני לא יודעת כלום.

הוא היה מסביר לי על כל הפסיכולוגים והשיטות והתפיסות שלהם.

הייתי מתארת לו תחושות שיש לי והוא היה יודע לסווג את זה ולהסביר לי עם איזו ראיית עולם אני מזדהה.

הוא לימד אותי המון אבל הוא לא היה שחצן בכמויות הידע שלו, בכלל לא.

על אף שהוא בטוח ידע שהוא יודע יותר ממני הוא הסתקרן ותמיד ביקש ממני להסביר את עצמי.

כשהוא קיבל את הבשורה על הגיוס המוקדם, הוא בערך היחיד שהשלים על זה, שהבין את התפקיד שלו.

היה לו טעם ממש טוב במוזיקה. היו לו כל מיני המלצות הזויות לשירים, של ה-Smiths, של ה-Beatles. עדיין יש לי שירים שאני שומעת בזכותו.

אני כ"כ מצטערת שלא שמרתי על קשר אחרי שהוא גויס. כי ידעתי שזה ילד מיוחד, ילד שלא יפסיק ללמד אותי.

אני לומדת ממנו שאפשר להיות אדם עמוק מאד גם בלי להיות מיוסר, בלי להפיל את הדילמות הפילוסופיות שלך על כל העולם.

אפשר להיות תמיד בהתבוננות, בלי לגרום לאנשים סביבך להרגיש שמתבוננים בהם.

זהו, אני מתגעגעת.

תודה לכם שגידלתם אותו להיות כזה נער חכם ורגיש ומיוחד.

מעיין,

אני זוכרת אותך די ממזמן,

ילד טבע עם חיוך צנוע ושקט

עם עיניים שרוצות לראות הכל.

אהבת אתגרים וטיולים.

אני זוכרת שעשינו טיולי אופניים בדרום וגם טיולי הליכה עם כל המשפחה.

זה היה כיף ממש.

אני זוכרת שמדי פעם היינו עוצרים באמצע הטיול ואבא היה מספר קצת עובדות מעניינות על המקום וחד לנו חידות.

תמיד ידעת את כל התשובות וממש התפעלתי כל פעם מחדש כמה ידע יש לך.

היה משהו במבט שלך שמסתכל אל האופק וכאילו יודע את הכל.

היה בך שקט פנימי לצד נחישות ואנרגיה מתפרצת.

זוכרת את האומץ שלך לקפוץ ראשון למעיין קפוא, 

את החיבוק והדאגה של אמא שתמיד עטפה באהבה,

ואת אבא שהעשיר אותך בידע ונתן המון תמיכה ואהבה.

וכמובן, את האחיות ותמר המקסים.

כמה אהבו אותך.

אזכור אותך תמיד שוזי!

סיפור שממש זכור לי ממעיין זה שישבנו בדירה והתחלנו לדבר על ערכים ובכללי מה היא הדרך הנכונה לחיות את החיים. אחרי הרבה שעות של שיחה שאלתי אותו אז אם כל הספרים שמנסים להגיד לנו איך לחיות את החיים לא מספיקים לך, אז מה כן? והוא אמר לי שבשבילו התשובה שאין ספר ספציפי והחיבור של הכל זה הדבר הנכון. שיהיה ספר ממש ארוך שמחבר את כל החוכמות של האנושות ומזכיר לך איך אתה יכול לחיות את החיים כמו שצריך.

למרות שהספר הזה לא באמת קיים בחיים האמיתיים, מעיין היה הדבר הכי קרוב לזה.

הוא היה כל כך מיוחד. תמיד חיפש את הטוב והוא הבין שאין תשובה אחת נכונה ובגלל הדבר הזה הוא היה מצליח להתחבר למגוון רחב של אנשים כי לכל בן אדם יש משהו שמתחבר למעיין. 

בשבילי הוא היה אדם ריאליסטי, פילוסוף ומוזיקה זו הייתה השפה שקישרה בינינו.

היו לי איתו כל כך הרבה שיחות ללא סוף ובזכותו יצא לי להכיר עולמות שאף פעם לא יצא לי להכיר לפני.

הוא באמת אדם מיוחד.

אני זוכרת באיזה פסח משפחתי אחד אצלנו בהושעיה, הלכנו לטיול לקבר רבי יהודה הנשיא. הלכנו כל המשפחה ביחד ורק מעיין ונעמה הלכו מאחורה כל הטיול.

זוכרת שהסתכלתי עליהם בקנאה כזו, שהם צחקו ודיברו וראו ת'אהבה ההדדית למרות המגננות שמונעות מלהביע אהבה. אני קינאתי בקשר שלהם.

עוד מהשבת הזו, אני זוכרת שפשוט היה לי כיף עם מעיין. שיחקנו סנוקר ופינג פונג. לקראת הסוף כל כך התחברנו שהוא גם התחיל להרביץ לי. 

אני זוכרת את הצד הכיפי של מעיין, לא עשה עניין והקליל. כיף.

תמיד לקח זמן עד שנפתח באירועים משפחתיים אבל כשזה קרה אני זוכרת שמאד נהניתי ממנו.

אני יכול להגיד על מעיין שהוא הקלע הכי טוב שאני מכיר. הכי מקצוען, הכי טוב.

תמיד שאלתי אותו שאלות על הפק"ל של הקלע כי הייתי עתיד לקבל אותו.

הייתי משגע אותו בשאלות ותמיד היה עוזר לי ומסביר לי מעבר.

כשהיינו בג'באליה הוא ישב איתי איזה 40 דקות והסביר לי ואחרי זה התעסקתי עם הנשק שלו קצת ולא הייתי קרוב אפילו למה שהסביר לי.

זיכרון נוסף הוא שמעיין בכל רגע נתון היה במצב שכיבה וזה היה מצחיק אותי.

למשל במלא מחדש (אספקה של אוכל וציוד בעזה) שישר ברגע של הפסקה הוא היה נשכב על הסוללת חול, ככה עם וסט וקסדה, כאילו כלום. היה מצחיק.

ננציח אותך תמיד!

שכיינה שלי,

אין לי הרבה מה להוסיף, רק שאף פעם לא ראיתי את מעיין לא מחייך.

זוכרת אותו בתור הילד השובב עם השיער החלק והארוך והפוני באורכים שונים. 

זוכרת אותו שואל שאלות.

ושתדעו, אתם הייתם ה-שכנים הכי קרובים שגרו בבית הזה שהחליף תושבים כמו גרביים.

זוכרת אתכם כמשפחה שמחה ומרגישה שנתלשה לי פיסה מהלב.

אני יודעת שמעיין שומר עליכם מלמעלה. משחק שח עם מי שמוכן לשחק נגדו ומנצח!

לא נשכח אף פעם.

אחי היקר אתה, משפחה שלי, אחי, חבר לנשק, לוחם.

אוהב אותך אחי באמת.

הייתה לי הזכות להכיר אותך.

אני כל-כך מתגעגע...

אני זוכר את הרגעים אחי בפומ"ה, על הויכוחים על אלוהים, כמה שהיית רוצה את התשובה,

והקפה שהיית מכין לי כל בוקר והיינו יושבים ביחד.

אוהב אותך, אחי.

אדם של נתינה, חושב על האחר.

בקיצור, פרלשטיין אחי, מתגעגע אחי.

סליחה שלא יכולתי לעשות כלום, אחי.

הייתי חסר אונים שלא יכולתי להציל אותך.

מתגעגע

מעיין ואני היינו יחד במכינה, בקבוצה של חיים מאיר (הקבוצה הטובה יותר, שתדעו) 

ותמיד מעיין מאד סיקרן אותי.

אני חילונית והגעתי למכינה שיש בה רוב דתי, אז לפחות בתחילת שנה תמיד יש את הרצון למצוא "מישהו כמוך".

ידעתי שמעיין חילוני אז האינסטינקט הראשון היה למצוא אותו ולדבר כי חשבתי שיהיה דיבור רגוע.

אז יפה שחשבתי, כי עם מעיין אין דיבור רגוע.  תמיד מעניין איתו ולטובה.

כל פעם שהיינו מדברים על נושאים וברוך השם מעיין כזה למדן שכמעט כל נושא שתבחר הוא כנראה קרא ולמד עליו דברים, אז לא לדאוג. יהיה על מה לדבר ויהיו המווווון דעות.

בקיצור, מעיין תמיד היה מנסה להסביר ולשכנע ולגרום לאנשים להבין את הכוונות שלו בדברים ועם זאת, הוא בחיים לא הוריד מישהו או ירד על דעה של מישהו.

כשאני הייתי מנסה להסביר את הדעה שלי הוא היה עוצר, חושב, הולך לבדוק את דבריי ולרוב חוזר ואומר למה הוא כן עדיין צודק כנראה אבל תמיד ממשיך לדברררר.

השיחות איתו היו תמיד כאלה מעניינות. כיף להקשיב לו.

עוד משהו מיוחד שראיתי אצלו והיה מאד בולט: מעיין היה נכנס לכל השיעורים, בלי הבדלים.

יכל להיכנס לשיעור של ארון הספרים היהודי ואז לשיעור היסטוריה ואז לגמרא וכו'.

זה אומר עליו כל-כך הרבה וגם עצם זה שהגיע למכינה כזאת שונה מבחינה חיצונית, אפילו שהיא לא שונה ממנו.

מכינה של אנשים טובים ויש סיבה שהגיע לשם. 

כואב לי שלא ישבתי והכרתי אותו יותר :(

מחכה לשמוע מכם עוד סיפורים ולספר לכם עוד דברים.

תהיו חזקים וגם לפעמים לא, זה מותר.

מעיין,

ילד שובב עם עיניים חכמות ושיער גולש.

ילד שכל הזמן רק התרוצץ.

עם קסם בלתי רגיל, אהוב עלי במיוחד.

(כזאת אני, אוהבת שובבים)

כשהיית בן שנתיים הגעת לגן פשוש.

יום אחד אבא שלך הרים אותך על הכתפיים,

עמדנו בפתח ונפרדנו לשלום.

פתאום, משום מקום, הקאת.

אבא שלך צחק ואמר "גילה, זה לא אישי".

שוזי שלנו האהוב,

כששמעתי את הידיעה פשוט פרצתי בבכי של כאב

על אובדנך וידעתי שהפסדנו בחור מקסים.

המעניין הוא, שכל המטפלות ללא יוצא מן הכלל

זכרו אותך ואת ההורים שלך.

נוח על משכבך בשלום.

רוב הזכרונות שלי ממעייני היו מפגשי על הדרך, ספונטניים כאלה, ברחובות של המרכז קליטה, במסדרונות או במטבח של בית מתניה.

אם אני מצמצמת למילים את הזכרונות והחוויות ממנו עולות בי המילים: נוכחות שקטה, יציבות, חוכמה, דבקות, מאור פנים, הסתכלות ברורה וחדה על המציאות.

הזיכרון הראשון שלי ממנו היה באיזה צהריים. אחרי הארוחה, כשרוב החבר'ה הלכו לעיסוקיהם, מעייני נשאר בחדר הגדול בבית מתניה, מתנדנד על כסא כשרגל אחת מונחת על כיסא אחר, יש לו גיטרה ביד והוא מנגן את הפתיח של Time in a bottle.

הייתי באמצע מלא משימות ועצרתי לידו רגע לשאול - אני מזהה נכון? זה השיר?

ופשוט הפנים שלו נדלקו! ממש איזה אור שטף אותן, שעוד מישהו מזהה שיר שהוא אוהב.

ישר החלטתי להתיישב לידו, שאני חייבת לשמוע מי זה הקסם הזה מולי.

דיברנו איזה חצי שעה. שאלתי אותו הרבה שאלות על עצמו. הוא דיבר על אשחר, על המשפחה והאחים, על מוזיקה, על נושאים שמעניינים אותו.

זכור לי במיוחד שהוא דיבר עליכם, על המשפחה והאחים, באהבה ובהערכה ממש גדולות. היה ברור שהוא מחובר אליכם ומעריך אתכם ואוהב אתכם.

אני מקווה להידמות לו קצת יותר.

ממש בחור שהותיר בי רושם.

אוהבת אותו מאד.

מעיין שוזי - הילד הכי שובב בפעוטון ובגן ביובלים.

תמיד משך אש ועצבים אבל מתחת לכל הבעבוע היה ילד עם לב זהב.

אהבנו אותך ותמיד נאהב.

שוזי,

בהתחלה כשהצטרפתי לחבר'ה, עוד זכרתי אותך כמו שהיית בילדות.

ילד אנרגטי ושמח, ובכנות, זה בעיקר מה שתפסתי ממך עד ללילה אחד.

היינו בטיול וישבתי איתך ודיברנו ואיכשהו הגענו לדבר על אלוהים ואמונה וזה.

אתה עם הדעות האתאיסטיות שלך ואני, כיאה ל"דוס", עם הצד של הדת.

השיחה הזו שלנו זכורה לי עד היום לפרטי פרטים.

פתאום גיליתי צד בך שלא ראיתי עדיין. אדם אינטליגנט וחריף, איתן בדעותיו, מתפלסף ויודע לדבר ולשכנע.

באותו יום זכיתי לדבר איתך כמה שעות. נהניתי מכל רגע, גם אם הרבה פעמים "הפסדתי" בטיעונים שלי ולא ידעתי מה לענות לך.

עם הידע והחוכמה שלך פתחת בפניי עולם שלם שהיה נסתר ממני.

גם אחרי זה, השיחה הזאת שלנו שלחה אותי לכמה "חקירות" שהביאו אותי לאיפה שאני היום ואני לגמרי חייב לך על זה, באמת.

אז אמנם אתה חשבת שאלוהים לא קיים, אבל אני בטוח שהוא כן (עכשיו גם אתה יודע)

מקווה שטוב לך שם למעלה אחי.

נתראה בצד השני.

הייתי עם מעיין במכינה ובחדר עד שגייסו אותו.

יש לי זיכרון ממעיין שהיה איזה יום שירד גשם מטורף ממש, כל הרחוב הפך לנהר והרבה מהדירות הוצפו במים. 

בתוך כל הכאוס הזה מעיין בא אלי ואמר לי שהוא זוכר שיש איזה חלק אחד בהמשך הרחוב שהוא ממש צר וחייב ללכת לראות איך זה נראה.

עכשיו ברגע הראשון אמרתי לו שאין מצב ושיש גשם מטורף ואחרי כמה דקות שהוא מנסה לשכנע אותי שזה משהו שאני לא יכול לפספס יצאנו יחד יחפים ובבגדים קצרים לתוך הגשם הכי מטורף שראיתי בחיים, והוא היה כל כך מאושר לראות איך המים זורמים ושהסכמתי לבוא איתו.

קינאתי בו ממש על זה שהוא מצליח ככה לשמוח רק מלראות איך הטבע עובד.

הייתי עם מעיין מכיתה י' עד יב'.

לא היינו ממש קרובים אבל אני זוכרת שתי שיחות שהיו לנו.

הראשונה הייתה בטיול שנתי בכיתה יא' בה דיברנו על זה שהיה בקיר טיפוס.

השנייה הייתה אחרי שיעור באנגלית, בה כל קבוצה הציגה נושא שהיה שנוי במחלוקת.

מעיין והצוות שלו הציגו על דת ואני זוכרת שהוא זה שדיבר בעיקר.

הוא דיבר על הנושא הזה עם הרבה עניין והתלהבות, כשהנושא היה דת ואלוהים.

ואז בדרך להסעות דיברתי איתו על זה כי ראיתי שיש לו הרבה ידע בנושא והוא הסביר לי על זה.

אני זוכרת שהוא היה בחור שקט ושהיה ילד יפה בעיניי רבים.

אני מצטערת שזה קרה לו. הוא באמת נפל כגיבור ישראל, בשביל החטופים והמדינה.

למרות שהוא לא האמין באלוהים אני מאחלת לו שיהיה לו טוב בגן עדן ביחד עם חבריו לצוות.

אני אמשיך לזכור אותו ולספר עליו בהזדמנויות שיהיו לי.

אני שמחה שיצא לי להכיר אותך, נוח על משכבך בשלום.

מעיין אהוב ויקר,

אני לא אשכח אותך כילד ותלמיד חייכן, שמח ואנרגטי, עם השיער והבלורית המדהימה.

תמיד סקרן, תמיד חוקר.

בהמשך המשכתי ללוות את הגדילה והצמיחה שלך מרחוק דרך התמונות והסיפורים של אבא.

על הלימודים, הבישולים, העזרה בסיבלוט הבית, המכינה.

את דמותך המשכתי לראות דרך שלושת האחים שלך, נעמה, יעל ותמר, שכל אחת ואחד מהם מזכירים אותך בדרכם.

אהבתי אותך כתלמיד, כילד, כנער וכבוגר.

מעיין היה איתי בכיתה כל היסודי במשגב ובחוג אופניים.

אני זוכרת אותו ילד מצחיק ושובב עם שיער ארוך שכל הבנות קינאו בו ותמיד מוקף בחברים.

זכרון שממנו זכור לי מעיין הוא דווקא בכיתה א', יחסית בתחילת השנה.

אני לא זוכרת מה המורה שאלה אבל אני ומעיין ביחד צעקנו "שמש" וכל הכיתה התפקעה מצחוק.

אני זכיתי להיות המפקד של מעיין בהכשרה שלו. זכיתי.

ישר כשקיבלתי את מעיין לכיתה הבנתי שמדובר בדמות מיוחדת. הוא היה שקט ומופנם.

פחדתי שאולי יש לו איזה קושי חברתי אז הייתי מרחרח קצת בטלפונים בזמן שהוא בבית. 

"איך היה בבית? מה עשית?" והבנתי ישר שמדובר בבחור עם נושאי עניין רבים ורחב אופקים.

הוא היה מספר לי איך היה רוכב על אופניים עם אבא שלו ורואה סרטים עם חברים מהבית או לבד.

למעיין היו את הכללים שלו גם בצבא. הוא לא היה כפוף לשום נורמה חברתית, אך עם זאת היה חייל מצוין, ממושמע, לא מתלונן אף פעם. יכולתי לסמוך עליו בעיניים עצומות.

כל תרגיל הייתי שולח אותו קדימה שיסתכל ולפי זה נחליט מה לעשות.

הוא היה קלע מדהים. היה פוגע במטבעות ממרחקים והיה מקצוען בכל המקצועות של הקלע.

הייתי נעזר בו כדי לשפר את שאר הקלעים. הייתי שואל אותו "מעיין, באיזה מרחק האבן שם?" וישר היה מתחיל ויכוח בינו ובין שאר הקלעים.

הוא היה חכם ואהב להתווכח אבל הכל בנועם. שאל כדי להבין לא כדי לנצח.

זכור לי מתחילת הטירונות שמירה לילית של 4 שעות, רק אני והוא.

פשוט הולכים ודנים בנושאים ברומו של עולם: יש בחירה חופשית? יש אלוהים?

ככה כמה לילות, ואני רק משתאה מהבגרות והחדות והידע של הטירון הזה.

גם כשנכנסנו לעזה לקראת סוף ההכשרה המ"מ סמך עליו שיהיה איתו קדימה.

זה היה אירוע מלחיץ לרוב האנשים אבל מעיין פשוט התלהב מהאירוע ותיפקד מדהים.

למעיין היו שברי מאמץ ברגליים ולמרות זאת הוא תיפקד מדהים. ידעתי שאני יכול לסמוך עליו שהוא ישתפר פיזית למרות הפציעה, בעקבותיה היה לו קשה במסע כומתה בסוף.

זה דבר שמאד לא אפיין אותו. הוא תמיד היה קדימה. בסוף, למרות הכל, הוא רץ קדימה והצטרף לקצה של הקבוצה.

הענווה שלו הייתה מרשימה. הוא היה הקלע הכי טוב והכי חכם אבל הוא לא היה אומר לאף אחד. היינו צריכים לצעוק את זה בשבילו.

תמיד היה אחראי ומזכיר לי דברים שקשורים לציוד שלו.

תמיד הציוד שלו היה נראה הכי טוב והכי משופצר. הוא היה לוקח הכל למצוינות.

זכור לי איך הוא היה שואל אותי על דברים לנשקים, מה אני מעדיף ומה לדעתי יותר טוב.

מעיין היה השראה, חבר, חייל ולוחם מדהים.

שמחתי לשמוע אחרי ההכשרה שכתבת לי שאתה אוהב את הגדוד ואת החבר'ה שם.

אני אתגעגע.

"הנני לדבר הנעלה ביותר"

זכרון ממעיין בתרגיל בלשביה בצאלים לקראת סוף מסלול:

עשינו תרגילי רתק ואיגוף ולאחר מכן כיבוש איתורים.

מעיין, כהרגלו, היה שקוע בפק"ל שלו. היה קלע חוד בחוליית מ"מ.

מרוב שהיה שקוע בכוונת שלו לא שם לב שחולית מ"מ ביצעה דילוג ולכן נשאר איתי בחולית סמל.

מעיין היה בעיני הקלע הכי מקצוען בפלוגה ולכן בשלב כיבוש האיתורים ידעתי שיתחילו איתנו "מחבלים" והייתי חייב חיפוי מקצועי כדי לשמור על הכוח שנמצא באיתורים.

ישר פניתי למעיין. אמרתי לו: מעיין, כל "מחבל", תנועה חשודה שיש, אתה מדווח לי.

תוך שנייה מעיין היה ממוקם על הגג עם הכוונת.

בשיא המקצועיות מזהה דמויות, מכריז לי כיווני שמים, מרחק מדויק וישר מחסל את ה"מחבלים".

מקצוען.

בס"ד

אני מתגורר בירושלים בשכונת גילה ודרך זה יצא לי לפגוש את מעיין.

יש ארגון "קשר יהודי" שהוא מפגיש בין תלמידים במכינות קדם צבאיות לביו אברכים ומעיין רצה מאד להשתתף במפגשים האלו ואני זכיתי ללמוד איתו בחברותא.

דיברתי איתו שעות יחד והיה לי ממש כיף לדבר עם בחור כ"כ נעים שיחה, כ"כ מכבד את האחר.

במפגש הראשון שהיה היינו יחד כל הבחורים של המכינה עם כל האברכים, ויש כמה דקות שכולם מדברים עם כולם ואח"כ ישנה אפשרות לכל אברך לבחור בחור מסוים ומעיין עמד קרוב אלי ופשוט שמתי עליו עיניים והיה ברור לי שאני רוצה לדבר דווקא איתו וזו הייתה בחירה ממש מדויקת.

בתוך כל המפגשים היתה גם שבת אחת שבה מארחים שני בחורים לסעודת שבת בבית של האברך וכשמעיין יצא מהבית שלי לאחר הסעודה, הבת שלי שהייתה אז רק בת 4 אמרה לי מיד וואו, איזה מתוק מעיין, וזה  אפילו רק החיוך הביישני המתוק שלו.

אני הרגשתי כל הזמן בשיחות עם מעיין שהוא ממש רוצה שמישהו יבוא ויוכיח לו בבירור שיש אלוקים. הוא רצה לדעת את זה, לא רק להאמין אלא להבין את זה ברור.

אפשר לומר שלמדתי ממנו איך לכבד כל אדם באשר הוא. גם כשהוא שונה מאיתנו. ואיך להקשיב לשני בנחת עד הסוף בלי להיכנס לדברים שלו ולהבין כל דבר לעומק עד הסוף.

אני מאמין שהוא נמצא עכשיו במקום טוב ובטוח ושכיף לו ממש.

קיבלתי על עצמי בלי נדר ללמוד לעילוי נשמתו כמה שאני אוכל.

אוהב אותך מעיין, היה לי כיף להכיר אותך.

במכינה הייתה מין בדיחה, קראנו למעיין - "מעיין החילוני". זה היה חלק כ"כ מרכזי בו.

קל ליפול לדמויות ולהפוך לקריקטורה של ה"חילוני" אבל מעיין לא היה כזה. הוא היה אמיתי.

אני זוכרת שהוא תמיד (אבל תמיד) אמר מה שהוא חושב.

לפעמים זה יכול להיות קשוח אבל לרוב זה היה מיוחד ממש. כשהוא עזב את המכינה להתגייס הוא אמר לי: תודה, היה זכות להכיר אותך ולמדתי ממך המון. מי עוד היה חושף ככה את הלב? הכנות שלו הייתה מיוחדת. אבל גם הרבה לפני זה, במהלך השנה, מעיין היה אומר את דעתו האמיתית בכל דיון והיו לנו הרבה דיונים.

אחרי כל שיעור פילוסופיה היינו מתאספים לדבר או שהיינו דנים במוזיקה, ספרים, סרטים.

בערך כל שבוע היינו רואים יחד סרט באיזו טלוויזיה שבורה בדירת בנים מלוכלכת ואז היינו מנתחים ודנים ורבים ומסבירים על הסרט שבוע שלם עד הצפייה הבאה.

גם על נושאים בחיים היינו מדברים.

פתחתי השבוע את ההתכתבות שלנו ומצאתי הודעות ארוכות ממש והקלטות של דיונים חברתיים ופוליטיים ופילוסופיים.

לרוב הסכמנו אבל תמיד מצאנו על מה לריב כי שנינו נהנינו מזה.

חוץ מהרובד הרציני והחושב שלו, מעיין היה מצחיק ממש.

בסדרת דרום שאלתי אותו אם הוא יודע לעשות את התולעת (כאילו הריקוד) והוא ניסה וכשל ברמות וזה אחד הסרטונים האהובים עלי בעולם ואני זוכרת כמה שלא יכולתי להפסיק לצחוק באותו יום וגם כל פעם שנזכרתי בזה.

הרבה פעמים הרגשתי שמעיין רגיש יותר ממה שנראה ומבין ללבבות של אנשים.

אחרי ששיתפתי משהו בקבוצה הוא בא אלי ואמר אנחנו לא כזה דומים.

שאלתי אותו מי אמר שאנחנו דומים והוא ענה אני. ביקשתי שיסביר והוא דיבר על מה שיש לנו במשותף ומה שונה ואיך אנחנו רואים את החיים, והבנתי שזה בנאדם שרואה אותי, שבאמת מקשיב למה שאומרים לו.

היה אכפת למעיין לראות באמת את הסובבים אותו, ובכל שיחה איתו, ברצינות או בצחוק, הבנתי שיושב מולי בן אדם אמיתי, אכפתי, חכם ורציני.

זיכרון מלפני 12 שנים בערך...

חופש גדול, התעלה המזרחית של הירדן. מעיין ועדי בני 8-10 בערך, רוצים לטבול במים

אבל התעלה עמוקה.

עמית מוציא מהרכב כמה עשרות בקבוקי פלסטיק, עוטף את מעיין ועדי בבקבוקים, קושר אותם ובזהירות מכניסים אותם למים והם צפים!

צוחקים ומאושרים. ככה אזכור אותך מעיין. צוחק ומאושר.

שוזי ואני היינו ביחד בחוג אופניים שהיינו קטנים.

אני זוכר שהוא היה ממש מוכשר בזה וגם חסר פחד.

פעם אחת הוא התנפל בלי לחשוב פעמיים על סינגל שלא היה לי אומץ לנסות.

ירד אותו בשיא המהירות.

בניסיון ראשון באחד הסיבובים הוא נתקע בעץ. 

מצאתי אותו יושב ליד האופניים בגרביים כשהנעלי קליטים עדיין מחוברות לפדלים.

הוא סיפר לי שהוא עץ מהנעליים מרוב מהירות.

בפעם אחרת עשינו צחוקים בדרך לאימון בשישי בבוקר וקנינו בלון הליום וחטיפים אצל רפי.

מרוב חיקויים איחרנו לאימון וההורים כעסו אבל היה הרבה יותר כיף מכל רכיבה שיכולנו להספיק באותו בוקר.

אני זוכר מזה איך ידעת ליהנות ולעשות שטויות ולא לחשוב יותר מדי על מה אתה מפספס.

שזו הדרך באמת ליהנות מהרגעים האלה.

25.6.25

מעיין,

מהרגע שהגעת לעולם היית מטיל עליו ספקות. לא היית נותן ללחץ חברתי לנהל לך את החיים. תמיד הייתה לך הסתכלות אחרת היית חופשי ועקשן.

בין אם זה להחליט בגיל שלוש שאין ה׳ ולהתחיל לשכנע גם את שאר המשפחה ששמרה שבת או בין אם זה להתנגד למסגרות ולמצוא את הדרך הייחודית שלך... היית מתווכח שעות עם אנשים על הדברים שהיית מאמין, היית משאיר אנשים המומים ובלי מילים היית הולך עד הסוף עם הדעות והערכים שלך.

בשנה האחרונה תהיתי לעצמי המון איך החיים שלך יראו אחרי שתסיים צבא, הייתה לי הרגשה כזאת שאתה עומד לפרוץ את החיים, שקיבלת את כל הכלים עם השנים. היית יצירתי וחכם והייתה לך מחשבה חופשית ובמהלך השירות שלך בצבא פיתחת כוח רצון, התבגרת.

היית ילד חכם, אהבת ללמוד, היית יושב במחשב ולומד ביולוגיה ופילוסופיה.

מזל שסיימתי בית ספר כי בלעדיך הייתי נכשלת באנגלית ביולוגיה ומתמטיקה. היית יושב איתי שעות ומלמד אותי אתה היית המורה הכי סבלני וטוב.

כבר לא אשמע אותך צורח ב1:00 בלילה כמו משוגע מאיזה משחק מחשב, כבר לא יהיה מי שיכפכף אותי בבית ויבהיל אותי, כבר לא תוכל להפריע לי עם השירים שלך על פול ווליום, כבר לא תוכל להגיד לי ״מה את רוצה ניימה״ בכל פעם שאני קוראת לך בידיעה שאני הולכת לטרטר אותך. בשיחה האחרונה שלנו בוואטסאפ שלחת לי אלבום תמונות מביכות שלי שאני מבוהלת, היה לך תחביב להבהיל אותי ולצלם את הפרצוף המבוהל שלי, איימתי עליך להשמיד אותן ושלא תשתמש בתמונות האלו לעולם ואתה אמרת שאתה מתכנן לתלות אותן על הקיר ולעשות גלריה, לפחות לגבי זה אני יכולה להיות רגועה.

רק לפני כמה ימים צבעתי לך את השולחן גינה שלך שהתחיל להחליד.

מעיין, אהבת את החיים הטובים, היית יודע להשקיע בעצמך בהכנת אוכל טעים ומגרה, יציאה למסעדות שוות בארץ, שמיעת מוזיקה טובה בפול ווליום, צפייה בסרטים משובחים, לשבת עם החברים הטובים ולשחק בפלייסטיישן.

אני מאמינה שתסתדר טוב בגן עדן.

לאן שאני אלך אתה בא איתי. הערכים שלך והעקרונות שלך ילוו אותי.

היית חוזר מעזה או לבנון אחרי כל כך הרבה זמן שם ולא היית מספר הרבה, גם לא היית מתלונן.

עברת הרבה קושי אבל לא נתת לו לנהל אותך המשכת לחיות חיים טובים ומאושרים ואני יודעת שזה גם מה שתרצה שאנחנו נעשה. מעיין תשמור עליי מלמעלה ועל ההורים שכל כך אהבו והעריצו אותך, על יעל שתמיד הייתם מתגרים אחד בשני אבל ידוע לכולנו שזה בגלל שהאופי שלכם דומה אז הוא מתנגש. ועל תיני הנסיך הקטן שלנו שהאהבה שלך אליו הייתה לא מוסברת, שהיית חוזר אחת לחודש הייתם משחקים יחד בפלייסטיישן, רואים סרט ונרדמים יחד.

אמנם לא היינו אומרים הרבה שאנחנו אוהבים וכל פעם שהייתי באה לחבק אותך היית מדגדג אותי ומתחמק אבל אני יודעת שאהבת אותי, היית משקיע בי גם שלא היה לך זמן ועוזר לי במה שאני צריכה וגם אני אוהבת אותך. כל-כך אוהבת אותך מקווה שגם אתה יודע את זה טוב טוב.

ממני,

נעמה

25.6.25

מעייני מתוקי שלי, שוזי יפיוף,

איך נפרדים ממתוק שכמותך? לרגע לא באמת חשבתי שיקרה לך משהו. היו מחשבות רעות שהתגנבו, פחד מדפיקה בדלת אבל עמוק בלב הייתי רגועה, אפילו ישנתי טוב. הייתי בטוחה שאתה מוגן, שמור.

אתה גם לא ממש הטיפוס שנופל בקרב, מה לך ולזה? אתה אוהב את החיים הטובים, קפה טרי של גנאדי, כריך מפנק עם לחם מחמצת וממרח זיתים ופסטו ומיונז ועגבנייה ובצל סגול, וכוסברה וכמובן פסטרמה.

היה לנו את הדבר שלנו, דגמנו את כל מסעדות הסטייקים הטובות בצפון. אהבתי להסתכל עליך אוכל, נהנה מכל ביס, מתענג על היין המשובח.

בחרתי בכוונה מקומות מרוחקים כדי להרוויח זמן איכות איתך. לא היית דברן גדול. לא התלוננת מעולם, לא שיתפת על עזה. כששאלתי אותך איך שם ענית פיו פיו בום בום, בפעם האחרונה הייתה לך תשובה מוכנה חדשה, זה מסווג. לא הצלחתי לדלות ממך דבר אבל היית נראה בטוב, אפילו תכננת לצאת לקורס חובשים בקרוב ואני שמחתי על היציאות הטובות שהולכות להיות לך ובעיקר שתצא מעזה לכמה חודשים. לא עפת על הצבא אבל אהבת את החברים. הרגשת שייך. באחד הפעמים נסענו לקפה מויז ברמת הגולן ואתה נדהמת לגלות שם המון חיילים שקופצים לקפה. הפער בין התנאי שירות שלך לשלהם הימם אותך. שמחתי לגלות שאתה לא מורעל וקיוויתי שהשירות ייגמר מהר ותצא כבר לאזרחות ותתחיל לחיות את החיים המרתקים והמסעירים שתכננת לעצמך.

לא הספקת הרבה לצערי. רצית לנסוע לאיסלנד, ללמוד פסיכולוגיה וביולוגיה ומדעי המוח ופילוסופיה. היית חכם כל כך. להיכנס איתך לוויכוחים פילוסופיים היה טעות חמורה. היית עושה לי נוק אאוט על ההתחלה. לא היינו כוחות. היית קורא המון. ספרים עבי כרס של פילוסופים ופסיכולוגים בקינדל.

רצית להיות יזם, עצמאי. לראות עולם, לטייל המון.

אהבת את החברים שלך החמודים מאשחר, מהמכינה, מהצבא. אהבת לשחק במחשב שעות כאילו לא מספיקה המלחמה האמיתית בעזה. אהבת סרטים טובים ומוסיקה. כמה שאהבת מוזיקה. משובחת, של פעם. בוב דילן, אליס אין צ'יינס, acdc,  לד זפלין, סטילי דן, פרל ג'אם, רדיוהד. במכינה גילית את השירים העבריים של פעם, אריק איינשטיין, הדודאים. ואפילו את דה מיאמי בויס קווייר אהבת, ואת שירם ירושלים, שאותו בחרתי להשמיע. עד כדי כך מקורי ומפתיע ולא צפוי היית.

שמחה שהספקת ליהנות טיפה מהיחידה שבניתי לך. כמה נהניתי לראות אותך מתפנק במיטה הגדולה, מכין לך את הקפה המיוחד והאנין שלך, שוקל את הפולים הטריים על הגרם, טוחן אותם במטחנה הידנית, מבשל קפה משובח במקינטה ושותה לאט לאט. מתמוגג מהטעם.

אתה תחסר לי מעייני שלי, מאד. אתגעגע לשיחות שלנו על העתיד, על מה תעשה כשתהיה גדול, על החיים בכלל. היית פילוסוף לא קטן, קראת המון כתבים של גדולי הפילוסופים, הייתה לך תפיסת עולם רחבה ומורכבת. היית אתאיסט עוד מגיל שלוש כשהסתכלת עלינו בבוז שמים פתקים בכותל ולא הבנת מה הקטע. ניסית לגרור אותי לא פעם לשיחות פילוסופיות על אלוהים, היו לך טיעונים שלא יכולתי להתמודד איתם, היית חכם ממני בכמה רמות. בשיחה האחרונה שלנו אמרתי לך איך תרגיש כשתהיה בן 120 ותגיע לשמיים ותראה את אלוהים, איזו פדיחה זו תהיה בשבילך. אז ענית לי בקול הבס המחושב שלך אגיד לו שלפי כל הנתונים שהיו לפניי זאת המסקנה שהגעתי אליה. אז חבוב, לא רק שיש אלוהים הוא עכשיו לידך, מלטף את ראשך, אתה וששת החברים המתוקים שלך יושבים עכשיו למרגלותיו ליד כיסא הכבוד והוא אוהב אתכם. כמה שהוא אוהב אתכם.

אנחנו וכל המלאכים בשמיים בוכים עליך, על החיים היפים שהיו לך ועל השנים היפות שיכלו להיות.

איזה פספוס. איזו אבדה. כמה חבל.

אוהבת אותך יא מתוק אחד. אנחנו נהיה בסדר, נקום מהאבל ונחיה ונהיה חזקים ותמיד תמיד נזכור אותך, אתה איתנו בלב, אני מרגישה אותך. אתה איתי כל הזמן וככה זה יישאר.

שלך,

אמא

שלושים ימים חלפו מאז שנעם שפטר התקשר אליי בשש וחצי בבוקר להגיד שמעיין נהרג.

ואני לא יודעת למה, אבל הדבר הראשון שרציתי לעשות היה לחזור לישון. התקשרו אליי כל מיני אנשים אח״כ לדרוש בשלומי והמון הודעות דואגות. באמת רק רציתי לישון. אולי כי חשבתי שיהיה מספיק זמן להיות עצובה ועכשיו מוקדם ואני עייפה, אבל גם הרגשתי שאין לי מה לעשות עד ההלוויה ושעוד אסור להרגיש כי זה בין לבין.

מעיין ואני היינו חברים קרובים, עכשיו רק אני חברה שלו. זה מפחיד אותי, היינו רק אנחנו חברים, לא היינו חלק מחבורה אחד של השני ולא נפגשנו עם אנשים נוספים, רק אנחנו, ודיברנו רק אנחנו, והשיחות של שנינו היו מיוחדות, קשה לי להסביר ואולי אני גם לא רוצה. אין לי הוכחה שהיינו חברים כי אין לי עדים חוץ מאלוהים. אני מקווה שתאמינו לי שאגיד שהוא אהב אותי, ומקווה שאני אאמין, אם כי מעולם לא אמר זאת. מעטים האנשים שאתה מרגיש איתם בנוח להיפגש רק איתם, בידיעה שאתה אחראי על חמישים אחוז מהשיחה איתם, נדרשת קרבה, הבנה, אמון. למעיין סיפרתי סודות והוא סיפר לי, והם הולכים ומתרחקים ממני, אני מפחדת לשכוח.

כל מי שמכיר אותי או רק ניהל איתי שיחה, יודע כמה אני אוהבת לדבר על חברים שלי, אני באמת גאה ואוהבת אותם. כולם שמעו על מעיין, החבר הלוחם שלי בהנדסה קרבית, והוא קלע!!! והוא מצטיין!!! ואפילו הסתכלתי בכוונת וזה נראה מטורף!!!

אני לא מבינה הרבה דברים. אני לא מבינה שמעיין לא הולך על הקרקע הזאת, נושם, מדבר, מפהק, צוחק, ישן. אני מנסה להסביר לאנשים שבאמת חיינו באותו ציר זמן, אני והוא. כשהשמש זרחה שנינו ידענו וכשהלכתי ברחוב גם הוא הלך, חיינו יחד והזמן שלו עצר ושלי ממשיך.

ואני לא מבינה.

מעיין הוא האיש הכי חכם שאני מכירה. ויש בו רגישות. והוא מסקרן. יש בו משהו נעים, לשמוע אותו מדבר, לדעת שהוא מקשיב.

מעיין אדם פרטי, ואם לא הייתי מספיק עקשנית כנראה שלא הייתה צומחת מאיתנו חברות, אבל בחרתי בו והוא נתן לי לנסות להיכנס לרבדיו העמוקים.

אני לא מבדילה בין יום ללילה והכל חשוך.

אני מחפשת רסיסי נחמה באנשים ובטבע, וגם בעצמי.

עדיין מחפשת.

מעיין המתוק הלך

ואני מתגעגעת.