בתחילת י"ב הוא התייעץ איתי האם ללכת למכינה.

לרוב כשמנסים לשווק מכינה מסתירים את הקטע של הלימוד ומציעים את הדברים ה"כיפיים". ברגע ששוזי שמע את המילה לימוד הוא לא נתן לי לעבור הלאה.

התעמק וחפר ורצה לדעת כי זה מה שעניין אותו, הלימוד.

באזור כיתה ד'-ה' שוזי החליט שהוא רוצה לעבור שכבה. בכנות אני הייתי אופוזיציה.

אמרתי, זה לא אפשרי, זה לא מקובל, זה לא דבר שעושים. אבל זה לא עניין את שוזי, הוא דאג לסדר את כל הדברים ולעבור שכבה. כזה הוא היה, כלום לא עצר אותו.

היינו בבית שלך. מאד אהבת לארח אותנו לסרט או על האש או סנוקר או בריכה או פלייסטיישן או אשכרה כל דבר. מאד אהבת לארח.

היינו עושים מערבולת בבריכה, רצים כולם במעגל ויוצרים זרמים. מצחיק כמה היית גם כל כך חכם ועמוק וגם כל כך דביל. אחרי שסיימנו עם המערבולות החלטת שאתה רוצה לקפוץ מהגג לבריכה. אז שוב, חוקי הפיזיקה והבטיחות לא יעצרו את שוזי, אז קפצת לבריכה בגובה מטר עשרים וכמובן שלא קרה לך כלום, כי בנוסף להכל גם היית אתלט בחסד.

שוזי תמיד היה טוב בכל מה שבחר לעסוק בו. תמיד כשהיינו משחקים, בין אם זה באיזה משחק מחשב שאהבנו, שחמט או בעצם כל דבר. והיופי הוא שאחרי המשחק שוזי היה מתעכב ומנסה ללמוד איך להשתפר ולהצליח יותר בפעם הבאה.

אני זוכר כשגאנג אנד רוזס הכריזו שהם באים לארץ, אחרי שיחה ארוכה עם שוזי שרובה הייתה "אם אתה בפנים אני בפנים", דאגנו לקנות כרטיסים.

ההופעה הייתה ביוני שבו לשנינו יש יום הולדת. וההופעה הייתה אחת החוויות הכי טובות שאי פעם היו לי, ואני שמח ששוזי היה איתי שם.

באוגוסט, לפנ ששוזי התחיל מכינה אני, אוהד ושוזי נסענו לכנרת. התארגנו על קצת מצרכים כדי להכין שקשוקה ושוזי דאג להביא בקבוק יין טוב.

בדרך חזור שמענו את האלבום "Rise and Fall of Ziggy Stardust".

נהגתי קצת מהר על כביש 85 ובדרך עצר אותנו שוטר על מהירות. שוזי אחרי כמה כוסות של יין פשוט נרדם. הוא התעורר באמצע שהשוטר בדק את הרישיון ולא הבין מה קורה.

דאגנו להרגיע אותו אחרת הוא היה מתחיל להילחם עם השוטר.

תמיד הוא היה פייטר.

שוזי חולה ת"ש, ת'חיים הטובים. היינו בישוב עם הרבה דתיים אז שוזי היה מתבאס לאכול כל הזמן  ברשתות כשרות.

אז קבענו  אני הוא ועוד חבר מהבית ספר ללכת ל-BBB.

אולי פעם ראשונה שלי במסעדה. היינו עד אז מזמינים פיצה וזהו.

כל אחד הביא מאה שקל, רוח טובה ובטן ריקה. מתיישבים במסעדה. כל אחד חושב מה להזמין. שוזי פתאום דופק: תקשיבו, יש פה לימונענע גרוס, זה טעים רצח! 

אז הזמנו כל אחד המבורגר, צ'יפס וכוס לימונענע גרוס. אחרי שהזמנו הסתכלנו שוב בתפריט וראינו שזה עולה 25 שקל. הייתי כזה, בואנה שוזי, זה יקר! והוא היה כזה - זה טעים רצח! מגיע האוכל והשתייה, באמת הלימונענע הכי טעימה שטעמתי בחיים.

לא עברו 2 דקות ושוזי מסיים את הכוס. הוא מסתכל עלינו - וואי טעים רצח, אני מזמין עוד אחד. מפה לשם הוא הזמין 3 כוסות של לימונענע גרוס. בסוף לא נשאר לנו כסף, היינו צריכים להתקשר להורים שישלמו באשראי.

אם היינו שואלים את שוזי זה היה שווה לשים 200 שקל על המבורגר, צ'יפס ושתייה כי זה טעים רצח.

אני זוכר את מעיין בתור מישהו סקרן, עצמאי.

תמיד אהב את המשפחה שלנו וגם אנחנו אותו.

מעולה בשחמט, משחק ממש טוב במשחקי מחשב. עם סטייל טוב ותמיד הלב ב?? שלו.

תמיד היה לי הכי כיף לישון איתו ולראות איתו סרטים עם פופקורן וממתקים.

כשהיה בוקר ורציתי לקום הוא לא נתן לי ללכת ורק רצה להמשיך לישון ביחד.

תמיד אהבנו ללכת לארוחות בוקר במסעדות ולאכול כריכים ולשתות קפה/ שוקו.

היינו אוהבים גם לריב מכות ותמיד הוא היה הרבה יותר חזק ממני.

הוא אהב בבוקר, כשכולם רק קמו, להתקלח ולשים שירים בקולי קולות, להכין לעצמו ארוחת בוקר וללכת לחדר עם הארוחה.

אני תמיד הייתי ממש קרוב אליו והייתי מדבר איתו על כל מיני דברים.

אני זוכר שאהבנו ללכת לדודים צחי ורבקה'לה בליל הסדר והיינו צוחקים ומדברים מלא וגם היינו ישנים אצלם ביחד.

אני גם זוכר שהיינו בשנה שעברה בבריכה והיינו מדברים מלא על כל מיני נושאים מעניינים.

אני לא אשכח שאתה תמיד רצית שאשתפר במתח אז אני אתאמן ואנסה בשבילך לעשות יותר.

אני גם כמובן בחיים לא אשכח את הטיולי אופניים שלנו, שלפני כמה שנים לימדת אותי לרכב והיום אני רוכב מעולה בזכותך.

היינו עושים טיולים עם אבא וכשהוא היה הולך להביא את האוטו היינו עושים הפסקת תה.

היום הייתי אצל צחי ורבקה'לה אבל הכל הרגיש שונה בלעדיך. בלי הצחוקים שלך, הנעים בגב שלך, והכיף שהיינו עושים ביחד.

חשבתי עלינו היום בלי סוף עם מחשבות של מה היה קורה אם היית נשאר בחיים.

אני גם עצוב ממש שאין לי תמונות שלך מהבר מצווה שלי בגלל שנשארת בצבא ולא יכולת לבוא.

אני גם זוכר שאתה בדיוק חזרת הביתה מהצבא, היית אמור להישאר בבית לבערך שבוע אבל האיראנים לא איפשרו את זה אז חזרת לצבא ומאז לא התראינו יותר.

אני לא אשכח את היום שישי הזה שהיינו ערים עד מאוחר ומשום מקום הצעת שנלך לארומה כי הם פתוחים 24/7, אני לא ידעתי מה להגיד כי זו שעה מאוחרת ולא ידעתי אם יש לי כוח אבל בסוף נסענו והיה ממש כיף לאכול כריכים ולשתות שוקו בשתים עשרה בלילה.

בפעם האחרונה שראיתי אותו זה היה ב-12.6.25 כשישנו ביחד כשהוא רק חזר מהצבא ובאותו ערב הייתה המתקפה האיראנית.

הוא ישר חזר לצבא ומאז לא ראיתי אותו יותר.

להיות אח שלו הייתה הזכות הכי גדולה בעולם ואני מצטער שלא ניצלתי את זה מספיק.

אוהב מאד,

אח שלך תמר

1.7.25

מעייני מתוק שלי,

מה שלומך שם בשמיים? ומה עם החברים שלך מתן, רונאל, רדיע, שפירו, שחר ודוידוב? הסתדרתם שם למעלה?

אני מרגישה שטוב לכם שם. מרגישה את הנשמה שלך חופשיה ומאושרת ועטופה אהבה.

אנחנו גם מנסים להסתגל למציאות החדשה. אותו הבית אותו הכפר אך זה לא אותו הבית וזה לא אותו הכפר בלעדיך. אבל עדיין, קמים בבוקר ובוכים געגועים ונושמים ומתרגלים לאט לאט לרעיון שאתה שם ואנחנו פה אבל בו זמנית אתה איתנו כל הזמן.

כמה סיפורים שמעתי עליך השבוע... מהמכינה, מההכשרה, מהצבא וכמובן מהחברים המהממים שלך מאשחר.

היו המונים שבאו לבקר אפילו פוליטיקאים מכובדים אבל אותי עניינו רק החברים.

כולם דיברו על החוכמה העמוקה שלך, על השקט והשלווה הפנימית, על הצניעות, על הקבלה הרדיקלית של המציאות, על אהבת המוזיקה והסרטים, המשחקי מחשב והספרים, השחמט, הקיר טיפוס, האופניים והטיולים, על הקפה שאהבת להכין, על הסטייקים וההמבורגרים המשובחים ועל איך היית מתענג על כל ביס, על איך היית תמיד ראשון להתנדב ולעזור, קלע חוד מצטיין גדודי שמאוהב במקצוע שלו, על הצחוקים והשטויות שהיית עושה עם החברים, וכמובן, על השיחות עם אלוהים. עכשיו אתה יכול לדבר איתו ישירות בלי מתווכים ובלי הוכחות וטיעונים.

אתמול בלילה, ביקשתי מנעמה ויונתן שנעשה סבב של דברים מעצבנים שעשית. אחרי שבוע שאני שומעת עליך רק דברים טובים הרגשתי שאתה מתרחק ממני, הייתי צריכה להוריד אותך למציאות, למי שהיית באמת, כי, כן, היית גם מעצבן וזה היה כ"כ משחרר והרגשתי אותך שוב קרוב ונוכח.

עוד יגיע הזמן לאסוף ולסדר את כל החומרים, לארגן את הזיכרון בצורת ספרים וסרטים. אני אניח לך להמשיך להיות עם החברים ואני אהיה קצת עם האחים שלך. בשקט. נעשה שבת משפחתית רגילה להפליא רק עם השולחן מרפסת היפה שארגנת לי.

הבטחתי לתיני שאחרי השבעה אחזור להיות אמא רגילה אבל אמא שגם בוכה לפעמים ואחרי שהיא בוכה היא שוב שמחה, כי היה לה ילד מהמם 20 שנה וזה לא מעט ויש לה שלושה ילדים חיים מהממים לא פחות שצריכים אותה והחיים יפים, ומי כמוך יודע.

נחיה גם בשבילך מעייני שלי מתוק ודאגתי כבר שיביאו ילדים גם בשבילך. כרגע אנחנו עומדים על שבעה והיד עוד נטויה.

לך תנוח מאמי. אנחנו נמשיך לדבר בהמשך.

אוהבת ומתגעגעת,

אמא

יוֹשְׁבִים בַּמִּרְפֶּסֶת עִם הַחֶבְרֶ'ה וְהֵם מְסַפְּרִים וּמְסַפְּרִים

מְכַוְּנִים מַצְלֵמָה, מַעֲבִירִים מִיקְרוֹפוֹן, מְדַבְּרִים נִזְכָּרִים

בְּמִשְׂחֲקֵי הַמַּחְשֵׁב, בַּטִּיּוּל לַכִּנֶּרֶת, וְאָז כְּשֶׁכֻּלְּכֶם שִׁכּוֹרִים

אֵיךְ צָחַקְתֶּם שִׂחַקְתֶּם וְרַבְתֶּם, טָחַנְתֶּם קָפֶה וְשִׁירִים

וְרוּחַ שֶׁל בֵּין-עַרְבַּיִם נוֹשֶׁבֶת חֶרֶשׁ אֵלֵינוּ מִן הֶהָרִים.

יוֹשְׁבִים בַּסָּלוֹן עִם הָאַלְבּוֹם וְרוֹאִים סִפּוּרִים שֶׁל נְיָר

עַל יֶלֶד יָפֶה שֶׁנּוֹלַד בִּצְפַת גָּדַל בִּמְטוּלָה בָּגַר בְּאֶשְׁחָר

עַל נַעַר שׁוֹבָב וְעָמֹק וְצָנוּעַ שֶׁלֹּא לָקַח כְּמוּבָן שׁוּם דָּבָר

עַל עֶלֶם חָבֵר בֵּן וְנֶכֶד וְאָח, עַל כִּמְעַט עַל בְּטֶרֶם עַל כְּבָר

וְרוּחַ שֶׁל עֶרֶב בָּאָה בַּחַלּוֹן הַפָּתוּחַ וּכְבָר מְאֻחָר.

יוֹשְׁבִים עִם הַהוֹרִים שֶׁלְּךָ, שׁוּזִי, עִם תִּינִי יָעֵל נַעֲמָה

שׁוֹמְעִים סִפּוּרִים מַצְחִיקִים שֶׁעָשִׂיתָ וְעַל מִי שֶׁהָיִיתָ וּמָה

שׁוֹתִים סֵפֶל קָפֶה שֶׁל קַרְטוֹן מְסָרְבִים לְעוּגָה טְעִימָה

חוֹשְׁבִים אֵיךְ עֶרֶב פָּרָשַׁת קֹרַח שׁוּב נִפְעֲרָה כָּאן הָאֲדָמָה

וְרוּחַ שֶׁל לַיְלָה בָּאָה צוֹנֶנֶת כְּקֶבֶר מִשְּׂדוֹת הַמִּלְחָמָה.

אֵיפֹה אַתָּה עַכְשָׁו יֶלֶד יָפֶה, אֵיפֹה אַתָּה נַעַר עָמֹק

בֶּטַח מְגַחֵךְ עָלֵינוּ מִלְּמַעְלָה, קָרוֹב אֲבָל כָּל כָּךְ רָחוֹק

כְּבָר בֶּטַח עוֹשֶׂה לוֹ צָרוֹת שָׁם, לְקַבַּ"ה, מְאַתְגֵּר לוֹ כָּל חֹק

אַתָּה תִּסְתַּדֵּר שָׁם בָּטוּחַ, זֶה רַק אֲנַחְנוּ שֶׁבִּקְצֵה הַמָּצוֹק

מְחַכִּים לְרוּחַ שֶׁל בֹּקֶר שֶׁתַּהֲפֹךְ אֶת הַמַּר לְמָתוֹק.

קָמִים מֵהַמִּרְפֶּסֶת, אוֹמְרִים תְּנֻחֲמוּ, נִפְרָדִים מֵהַמִּשְׁפָּחָה

עַל כִּסְּאוֹת הַפְּלַסְטִיק נוֹתָרִים לְמָחָר סִפּוּרִים וּדְמָעוֹת וּמְבוּכָה

אַתָּה שָׁם עִם הַחֲבֵרִים שֶׁלְּךָ, גֶּבֶר, רַק אֲנַחְנוּ בְּתוֹךְ חֲשֵׁכָה

נֶאֱחָזִים זֶה בָּזֶה כְּמוֹ קְהִלָּה לֹא לִפֹּל לַתְּהוֹם הַפְּתוּחָה

מָתַי תָּבוֹא רוּחַ תִּגָּמֵר הָאֵימָה מָתַי כְּבָר תָּבוֹא מְנוּחָה.

שוזי,

אני עכשיו עולה פה לנסות לדבר עליך, לנסות לעשות מעין הספד אבל אני פשוט לא יכול.

אני לא מסוגל לעמוד במקום הזה שאתה לא פה. אני חושב שהדבר היחיד שאני יכול לעשות זה לספר לכם מי שוזי בשבילינו, איך אנחנו - החברים שלו רואים אותו, ומי הוא היה בשבילינו.

שוזי לא היה משחק לפי הכללים, החוקים והנורמות הטיפשיים לא עניינו אותו, שוזי לא היה הולך בשבילים שסללו בשבילו, הוא היה סולל את הדרך של עצמו.

שוזי היה שכבה מתחתינו בבית הספר, אבל בישוב הוא היה חלק מהחבורה שלנו, אז מי יעצור אותו מלעבור שכבה בצופים - אף אחד, זה לא עניין אותו.

הוא רב עם כל מי שצריך עד שהוא השיג את מה שהוא רוצה.

או נגיד גם בטיול ים אל ים (שהוא בנה בעצמו) אתה ואני החלטנו לעצור במעיין בזמן ששאר השכבה המשיכו ללכת, מפה לשם נרדמנו באותו מעיין לארבע שעות.

החלטנו להמשיך ללכת ובאיזשהו שלב התנתקנו מהשביל והחלטנו לרדת מפל בטיפוס ביחד ולהמשיך את ההרפתקה - כי למה לא.

שעה ועוד כמה מפלים אחר כך הגענו למפל שאין דרך לרדת בטיפוס. אז אם אי אפשר לרדת, מה שנשאר זה רק לעלות, ובאותו רגע שהחלטנו לטפס את הצוק בצד עד שהגענו לשביל למעלה הבנתי בדיוק איזה בן אדם אתה: בן אדם אמיתי שלא מתיישר על פי אף אחד, נאמן לאמת של עצמך, אלה גם הסיבות שעד החטיבה היית נראה כמו שון גיטלמן עם השיער הארוך - כי לא איכפת לך מה יחשבו, אתה פשוט עושה.

אני זוכר שהלכנו לירדנית כולנו ביחד ולא היה אחד שלא שקשק מפחד מלקפוץ מהגשר, אבל אתה היחידי שקפץ בשאגה בלי לחשוב פעמיים.

שוזי זה לא נתפס, אנחנו עדיין לא מעכלים, מה יהיה עם הערבים של המבורגר וסרט אצלך, מה יהיה עם מדורות ספונטניות עד אור הבוקר,

מה יהיה עם טיולים פתאומיים לאילת או למדבר ומה יהיה עם הלילות הארוכים שהיינו משחקים ביחד במחשב עד השעות הקטנות.

שוזי היית השקט שלפני הסערה, אפילו יותר מזה – היית גם השקט וגם הסערה, לא דיברת הרבה, אבל הלב שלך צעק אומץ. לא חיפשת תשומת לב, רק את התחושה הזו של לחיות באמת. פחד לא נגע בך. חיית כמו שרק מי שמבין את החיים עד הסוף יודע, בשקט נפשי, ובביטחון מעורר השראה.

אוהבים אותך תשמור עלינו.

זיכרון מלפני 12 שנים בערך...

חופש גדול, התעלה המזרחית של הירדן. מעיין ועדי בני 8-10 בערך, רוצים לטבול במים

אבל התעלה עמוקה.

עמית מוציא מהרכב כמה עשרות בקבוקי פלסטיק, עוטף את מעיין ועדי בבקבוקים, קושר אותם ובזהירות מכניסים אותם למים והם צפים!

צוחקים ומאושרים. ככה אזכור אותך מעיין. צוחק ומאושר.

שוזי ואני היינו ביחד בחוג אופניים שהיינו קטנים.

אני זוכר שהוא היה ממש מוכשר בזה וגם חסר פחד.

פעם אחת הוא התנפל בלי לחשוב פעמיים על סינגל שלא היה לי אומץ לנסות.

ירד אותו בשיא המהירות.

בניסיון ראשון באחד הסיבובים הוא נתקע בעץ. 

מצאתי אותו יושב ליד האופניים בגרביים כשהנעלי קליטים עדיין מחוברות לפדלים.

הוא סיפר לי שהוא עץ מהנעליים מרוב מהירות.

בפעם אחרת עשינו צחוקים בדרך לאימון בשישי בבוקר וקנינו בלון הליום וחטיפים אצל רפי.

מרוב חיקויים איחרנו לאימון וההורים כעסו אבל היה הרבה יותר כיף מכל רכיבה שיכולנו להספיק באותו בוקר.

אני זוכר מזה איך ידעת ליהנות ולעשות שטויות ולא לחשוב יותר מדי על מה אתה מפספס.

שזו הדרך באמת ליהנות מהרגעים האלה.

25.6.25

מעיין,

מהרגע שהגעת לעולם היית מטיל עליו ספקות. לא היית נותן ללחץ חברתי לנהל לך את החיים. תמיד הייתה לך הסתכלות אחרת היית חופשי ועקשן.

בין אם זה להחליט בגיל שלוש שאין ה׳ ולהתחיל לשכנע גם את שאר המשפחה ששמרה שבת או בין אם זה להתנגד למסגרות ולמצוא את הדרך הייחודית שלך... היית מתווכח שעות עם אנשים על הדברים שהיית מאמין, היית משאיר אנשים המומים ובלי מילים היית הולך עד הסוף עם הדעות והערכים שלך.

בשנה האחרונה תהיתי לעצמי המון איך החיים שלך יראו אחרי שתסיים צבא, הייתה לי הרגשה כזאת שאתה עומד לפרוץ את החיים, שקיבלת את כל הכלים עם השנים. היית יצירתי וחכם והייתה לך מחשבה חופשית ובמהלך השירות שלך בצבא פיתחת כוח רצון, התבגרת.

היית ילד חכם, אהבת ללמוד, היית יושב במחשב ולומד ביולוגיה ופילוסופיה.

מזל שסיימתי בית ספר כי בלעדיך הייתי נכשלת באנגלית ביולוגיה ומתמטיקה. היית יושב איתי שעות ומלמד אותי אתה היית המורה הכי סבלני וטוב.

כבר לא אשמע אותך צורח ב1:00 בלילה כמו משוגע מאיזה משחק מחשב, כבר לא יהיה מי שיכפכף אותי בבית ויבהיל אותי, כבר לא תוכל להפריע לי עם השירים שלך על פול ווליום, כבר לא תוכל להגיד לי ״מה את רוצה ניימה״ בכל פעם שאני קוראת לך בידיעה שאני הולכת לטרטר אותך. בשיחה האחרונה שלנו בוואטסאפ שלחת לי אלבום תמונות מביכות שלי שאני מבוהלת, היה לך תחביב להבהיל אותי ולצלם את הפרצוף המבוהל שלי, איימתי עליך להשמיד אותן ושלא תשתמש בתמונות האלו לעולם ואתה אמרת שאתה מתכנן לתלות אותן על הקיר ולעשות גלריה, לפחות לגבי זה אני יכולה להיות רגועה.

רק לפני כמה ימים צבעתי לך את השולחן גינה שלך שהתחיל להחליד.

מעיין, אהבת את החיים הטובים, היית יודע להשקיע בעצמך בהכנת אוכל טעים ומגרה, יציאה למסעדות שוות בארץ, שמיעת מוזיקה טובה בפול ווליום, צפייה בסרטים משובחים, לשבת עם החברים הטובים ולשחק בפלייסטיישן.

אני מאמינה שתסתדר טוב בגן עדן.

לאן שאני אלך אתה בא איתי. הערכים שלך והעקרונות שלך ילוו אותי.

היית חוזר מעזה או לבנון אחרי כל כך הרבה זמן שם ולא היית מספר הרבה, גם לא היית מתלונן.

עברת הרבה קושי אבל לא נתת לו לנהל אותך המשכת לחיות חיים טובים ומאושרים ואני יודעת שזה גם מה שתרצה שאנחנו נעשה. מעיין תשמור עליי מלמעלה ועל ההורים שכל כך אהבו והעריצו אותך, על יעל שתמיד הייתם מתגרים אחד בשני אבל ידוע לכולנו שזה בגלל שהאופי שלכם דומה אז הוא מתנגש. ועל תיני הנסיך הקטן שלנו שהאהבה שלך אליו הייתה לא מוסברת, שהיית חוזר אחת לחודש הייתם משחקים יחד בפלייסטיישן, רואים סרט ונרדמים יחד.

אמנם לא היינו אומרים הרבה שאנחנו אוהבים וכל פעם שהייתי באה לחבק אותך היית מדגדג אותי ומתחמק אבל אני יודעת שאהבת אותי, היית משקיע בי גם שלא היה לך זמן ועוזר לי במה שאני צריכה וגם אני אוהבת אותך. כל-כך אוהבת אותך מקווה שגם אתה יודע את זה טוב טוב.

ממני,

נעמה

25.6.25

מעייני מתוקי שלי, שוזי יפיוף,

איך נפרדים ממתוק שכמותך? לרגע לא באמת חשבתי שיקרה לך משהו. היו מחשבות רעות שהתגנבו, פחד מדפיקה בדלת אבל עמוק בלב הייתי רגועה, אפילו ישנתי טוב. הייתי בטוחה שאתה מוגן, שמור.

אתה גם לא ממש הטיפוס שנופל בקרב, מה לך ולזה? אתה אוהב את החיים הטובים, קפה טרי של גנאדי, כריך מפנק עם לחם מחמצת וממרח זיתים ופסטו ומיונז ועגבנייה ובצל סגול, וכוסברה וכמובן פסטרמה.

היה לנו את הדבר שלנו, דגמנו את כל מסעדות הסטייקים הטובות בצפון. אהבתי להסתכל עליך אוכל, נהנה מכל ביס, מתענג על היין המשובח.

בחרתי בכוונה מקומות מרוחקים כדי להרוויח זמן איכות איתך. לא היית דברן גדול. לא התלוננת מעולם, לא שיתפת על עזה. כששאלתי אותך איך שם ענית פיו פיו בום בום, בפעם האחרונה הייתה לך תשובה מוכנה חדשה, זה מסווג. לא הצלחתי לדלות ממך דבר אבל היית נראה בטוב, אפילו תכננת לצאת לקורס חובשים בקרוב ואני שמחתי על היציאות הטובות שהולכות להיות לך ובעיקר שתצא מעזה לכמה חודשים. לא עפת על הצבא אבל אהבת את החברים. הרגשת שייך. באחד הפעמים נסענו לקפה מויז ברמת הגולן ואתה נדהמת לגלות שם המון חיילים שקופצים לקפה. הפער בין התנאי שירות שלך לשלהם הימם אותך. שמחתי לגלות שאתה לא מורעל וקיוויתי שהשירות ייגמר מהר ותצא כבר לאזרחות ותתחיל לחיות את החיים המרתקים והמסעירים שתכננת לעצמך.

לא הספקת הרבה לצערי. רצית לנסוע לאיסלנד, ללמוד פסיכולוגיה וביולוגיה ומדעי המוח ופילוסופיה. היית חכם כל כך. להיכנס איתך לוויכוחים פילוסופיים היה טעות חמורה. היית עושה לי נוק אאוט על ההתחלה. לא היינו כוחות. היית קורא המון. ספרים עבי כרס של פילוסופים ופסיכולוגים בקינדל.

רצית להיות יזם, עצמאי. לראות עולם, לטייל המון.

אהבת את החברים שלך החמודים מאשחר, מהמכינה, מהצבא. אהבת לשחק במחשב שעות כאילו לא מספיקה המלחמה האמיתית בעזה. אהבת סרטים טובים ומוסיקה. כמה שאהבת מוזיקה. משובחת, של פעם. בוב דילן, אליס אין צ'יינס, acdc,  לד זפלין, סטילי דן, פרל ג'אם, רדיוהד. במכינה גילית את השירים העבריים של פעם, אריק איינשטיין, הדודאים. ואפילו את דה מיאמי בויס קווייר אהבת, ואת שירם ירושלים, שאותו בחרתי להשמיע. עד כדי כך מקורי ומפתיע ולא צפוי היית.

שמחה שהספקת ליהנות טיפה מהיחידה שבניתי לך. כמה נהניתי לראות אותך מתפנק במיטה הגדולה, מכין לך את הקפה המיוחד והאנין שלך, שוקל את הפולים הטריים על הגרם, טוחן אותם במטחנה הידנית, מבשל קפה משובח במקינטה ושותה לאט לאט. מתמוגג מהטעם.

אתה תחסר לי מעייני שלי, מאד. אתגעגע לשיחות שלנו על העתיד, על מה תעשה כשתהיה גדול, על החיים בכלל. היית פילוסוף לא קטן, קראת המון כתבים של גדולי הפילוסופים, הייתה לך תפיסת עולם רחבה ומורכבת. היית אתאיסט עוד מגיל שלוש כשהסתכלת עלינו בבוז שמים פתקים בכותל ולא הבנת מה הקטע. ניסית לגרור אותי לא פעם לשיחות פילוסופיות על אלוהים, היו לך טיעונים שלא יכולתי להתמודד איתם, היית חכם ממני בכמה רמות. בשיחה האחרונה שלנו אמרתי לך איך תרגיש כשתהיה בן 120 ותגיע לשמיים ותראה את אלוהים, איזו פדיחה זו תהיה בשבילך. אז ענית לי בקול הבס המחושב שלך אגיד לו שלפי כל הנתונים שהיו לפניי זאת המסקנה שהגעתי אליה. אז חבוב, לא רק שיש אלוהים הוא עכשיו לידך, מלטף את ראשך, אתה וששת החברים המתוקים שלך יושבים עכשיו למרגלותיו ליד כיסא הכבוד והוא אוהב אתכם. כמה שהוא אוהב אתכם.

אנחנו וכל המלאכים בשמיים בוכים עליך, על החיים היפים שהיו לך ועל השנים היפות שיכלו להיות.

איזה פספוס. איזו אבדה. כמה חבל.

אוהבת אותך יא מתוק אחד. אנחנו נהיה בסדר, נקום מהאבל ונחיה ונהיה חזקים ותמיד תמיד נזכור אותך, אתה איתנו בלב, אני מרגישה אותך. אתה איתי כל הזמן וככה זה יישאר.

שלך,

אמא

שלושים ימים חלפו מאז שנעם שפטר התקשר אליי בשש וחצי בבוקר להגיד שמעיין נהרג.

ואני לא יודעת למה, אבל הדבר הראשון שרציתי לעשות היה לחזור לישון. התקשרו אליי כל מיני אנשים אח״כ לדרוש בשלומי והמון הודעות דואגות. באמת רק רציתי לישון. אולי כי חשבתי שיהיה מספיק זמן להיות עצובה ועכשיו מוקדם ואני עייפה, אבל גם הרגשתי שאין לי מה לעשות עד ההלוויה ושעוד אסור להרגיש כי זה בין לבין.

מעיין ואני היינו חברים קרובים, עכשיו רק אני חברה שלו. זה מפחיד אותי, היינו רק אנחנו חברים, לא היינו חלק מחבורה אחד של השני ולא נפגשנו עם אנשים נוספים, רק אנחנו, ודיברנו רק אנחנו, והשיחות של שנינו היו מיוחדות, קשה לי להסביר ואולי אני גם לא רוצה. אין לי הוכחה שהיינו חברים כי אין לי עדים חוץ מאלוהים. אני מקווה שתאמינו לי שאגיד שהוא אהב אותי, ומקווה שאני אאמין, אם כי מעולם לא אמר זאת. מעטים האנשים שאתה מרגיש איתם בנוח להיפגש רק איתם, בידיעה שאתה אחראי על חמישים אחוז מהשיחה איתם, נדרשת קרבה, הבנה, אמון. למעיין סיפרתי סודות והוא סיפר לי, והם הולכים ומתרחקים ממני, אני מפחדת לשכוח.

כל מי שמכיר אותי או רק ניהל איתי שיחה, יודע כמה אני אוהבת לדבר על חברים שלי, אני באמת גאה ואוהבת אותם. כולם שמעו על מעיין, החבר הלוחם שלי בהנדסה קרבית, והוא קלע!!! והוא מצטיין!!! ואפילו הסתכלתי בכוונת וזה נראה מטורף!!!

אני לא מבינה הרבה דברים. אני לא מבינה שמעיין לא הולך על הקרקע הזאת, נושם, מדבר, מפהק, צוחק, ישן. אני מנסה להסביר לאנשים שבאמת חיינו באותו ציר זמן, אני והוא. כשהשמש זרחה שנינו ידענו וכשהלכתי ברחוב גם הוא הלך, חיינו יחד והזמן שלו עצר ושלי ממשיך.

ואני לא מבינה.

מעיין הוא האיש הכי חכם שאני מכירה. ויש בו רגישות. והוא מסקרן. יש בו משהו נעים, לשמוע אותו מדבר, לדעת שהוא מקשיב.

מעיין אדם פרטי, ואם לא הייתי מספיק עקשנית כנראה שלא הייתה צומחת מאיתנו חברות, אבל בחרתי בו והוא נתן לי לנסות להיכנס לרבדיו העמוקים.

אני לא מבדילה בין יום ללילה והכל חשוך.

אני מחפשת רסיסי נחמה באנשים ובטבע, וגם בעצמי.

עדיין מחפשת.

מעיין המתוק הלך

ואני מתגעגעת.

אני יושב פה בבית שלך וחושב על מה לכתוב. אני חייב להגיד שאני באמת לא יודע להסביר כמה היית מרתק. עוד מההכשרה הייתי מסתכל עליך והיית נראה מעניין, אפילו אגיד שהרתעת אותי. תמיד פחדתי מאנשים חכמים, שפתאום אני אבוא ואגיד משהו מטומטם וארגיש כזה קטן. שאני אאבד את כל הפאסון שלי.

כמה הייתי נותן עכשיו בשביל לדבר איתך ולהרגיש נחות.

היית פשוט התגלמות של שלווה. תמיד ראיתי אותך פשוט נהנה עם עצמך. 

הייתי בשוק! איך בן אדם פשוט יכול להיות לבד ולא להשתגע? באמת איך.

תמיד הערכתי והערצתי את זה. שאפתי להיות כזה.  להיות בן אדם שלא מעניין אותו לרצות אף אחד, פשוט להיות אותנטי ואמיתי, ומי שמסתקרן  ורוצה להעמיק מוזמן בברכה. ואתה תהיה הבן אדם שהכי ידבר וייכנס לרבדים העמוקים וינתח איתך הכל כי כזה אתה, עמוק, מלא תוכן.

אני זוכר שפעם ראשונה שדיברתי איתך זרקת לי משהו על טרנטינו בהכשרה ושאלתי אותך מה הסרט שלו שהכי אהוב עליך וכשאמרת ספרות זולה פשוט הרגשתי את ההזדהות המטורפת.

פה הרגשתי בואנה אני חייב להכיר את הבן אדם הזה לעומק. ולמרות שהכרתי אני בהחלט אומר שלא הכרתי אפילו קרוב למספיק.

למזלי זכיתי לישון לידך, לראות איתך סרטים ולנתח דברים בכל נושא לעומק. לדבר על הדת ואיך אתה השותף הכופר שלי. 

לבשל למרות שזה היה בקטנה אבל בכל זאת לקבל ממך טיפים על סטייקים.

והכי חשוב, להציק לך ולסנוור אותך עם הפנס.

היית מתוק, שקט ובכל זאת מלא בתוכן ובטוב. אני באמת רוצה לנצל את זה ולהגיד לך כמה הערכתי אותך, כמה הערצתי את השלווה והיכולת שלך להיות מנותק ובכל זאת להיות בשיא.

לוקח עליך את המשפט "מים שקטים חודרים עמוק" ואין ספק שהראית לי כמה "אם אין אני לי מי לי" חשוב.

אתה מיוחד, מהמיוחדים שיצא לי לפגוש. בחיים לא פגשתי מישהו שדומה לך ובכל זאת כל כך הזדהיתי איתך, יותר מהרבה אנשים אחרים הראית לי את הצדדים שתמיד הייתי רוצה שיהיו בי ואני לוקח על עצמי להיות כמוך במובנים האלה.

יחיד סגולה אך מלא עומק, ערך ומקוריות.

זיכרון טוב שיש לי משוזי - כשבנשי חגג 18 הוא ארגן יומולדת גדול.

שוזי הציע שנעשה את זה בבית של עמית בגלל הבריכה והסנוקר.

בכל מקרה, כמו תיכוניסטים רגילים, המון השתכרו ונהיה הרבה בלגן. השיא היה שאיזה משהו נשבר (ניסינו לשחזר מה, אבל לא הצלחנו).

לקראת הסוף, גירשנו את כל השיכורים. חבר משותף שלי ושל אלון, שהיה אמור לישון אצלי באותו ערב, השתכר ממש.

אני הורדתי אותו לישון בחדר של שוזי ואז התחלנו לסדר ולנקות את כל הבלגן.

אספנו את השברים, ניקינו, סידרנו את הבלגן ואפילו העברנו סמרטוט על המנורת זכוכית במטבח.

כשחיכינו שהכל יתייבש מהשטיפה, שוזי הוציא איזו גבינה קשה מהמקרר וחבילת קרקרים.

ישבנו באמצע הלילה ואכלנו מלא גבינה וקרקרים.

אח"כ הערנו את החבר השיכור שלי והלכנו הביתה.

שבוע אח"כ בערך שוזי כתב לי שיש לו מתנה בשבילי. הוא היה בסיני והוא קנה לי כוס ענקית ומעוצבת כאות תודה על כל הניקיונות שעשינו.

לפני הלוויה של שוזי חיפשתי אותה בבית שלי, כשלא מצאתי אותה, התבאסתי כי חשבתי שהיא נשברה. 

פתאום אמא שלי שלפה אותה מאיזה מקום נסתר.

מתנה קטנה שהיא זיכרון לערב מטורף שרק לקפל ולסדר איתו היה יותר כיף מכל המסיבה עצמה.

24.7.25

מעייני מתוק שלי,

חלף החודש הראשון בלעדיך ולא ברור לי איך נציין עכשיו שנה ואז חמש ואז עשור ועשרים בלעדיך. זה עדיין בלתי נתפס שלא אחבק אותך יותר חזק חזק וארים אותך באוויר ואתה תצחק וזה עדיין לא נתפס שלא נשב יותר במרפסת ונשתה ביחד קפה, אתה את הקפה גנאדי המשובח שלך ואני את הקפה עלית פלטיניום הנחות שלי ואני אשאל אותך מה שלומך ואתה תענה לי סבב ולא תספר כלום אבל כן תאכל את הראש על דברים ברומו של עד שאני אאבד סבלנות. עוד הרבה דברים לא נתפסים. וזה מבאס. מבאס שלא תגשים את החלומות שלך לטייל באיסלנד ואח"כ עוד שנה שלמה בכל העולם עם קונזה וללמוד את כל הדברים המעניינים שרצית ללמוד ולנצל את היחידה כמו שצריך ולא רק ל48 שעות שנגמרות לפני שהן מתחילות ועוד לא דיברתי על חתונה וילדים.

נחש מי באה לבקר אותי אתמול? דורון. זוכר אותה. כמה היא רצתה אותך ואתה כזה טמבל שלא הבחנת ברמזים הכל כך עבים. לא שמת לב שהיא כל הזמן ישבה לידך, דיברה איתך, כתבה לך. מה עוד בחורה צריכה לעשות כדי שתבין שהיא בעניין שלך? ואיך היית בשוק כשגילית בדיעבד ואז גם אתה רצית אבל חששת ושחררת. נו, לפחות בתחום אחד לא היית טוב. סימן שאתה אנושי.

אתה יודע, אתה אולי לא פה אבל הרוח שלך פה ובגדול. אתה לא מבין עד כמה. נתחיל בפלייליסט האגדי שלך שאתה כ"כ גאה בו. הוא הפך לוויראלי. אתה לא יודע כמה אנשים מאזינים לו בקביעות ונהנים ממנו. דפנה שלחה לי סרטון מהחופשה שלהם ביוון נוסעים בכבישים היפים כשהמוזיקה שלך מתנגנת ברקע.

הסרטים שלך... השבוע צפינו ביישוב בחומות של תקווה ה-סרט מבחינך. אתה היית כל כך נוכח שם. הבנתי בדיוק מה אהבת בו. אתה כזה אנדי בכל כך הרבה מובנים. שקט, עמוק, חכם בטירוף, יצירתי ועם כנפיים יפהפיות שרק רוצות לעוף ולהגיע למקומות הכי יפים בעולם. הסצנה שבה הוא השמיע לכל האסירים מוזיקת אופרה שמיימית גם במחיר של שבועיים בצינוק היה קטע מופתי. הוא ישב שם בצינוק עם חיוך קטן כמו החיוך הקטן שלך בלב עזה הארורה כששכבת באיתור על הכרית טיסה שלך עם האוזניות והאייפד. איש של טעם ורוח.

אגב, איסלנד, גם את זה מגשימים בשבילך. חברים של נעמונת עמדו שם למרגלות המפל המפורסם והצטלמו שם לכבודך עם דגל ישראל ענק.

אה, אתה שומע, אתה לא תאמין. התחלתי לשחק שח. באפליקציה. אחלה משחק. כמה חבל שרק עכשיו נזכרתי. אפילו ניצחתי כמה. אני מרגישה אותך גאה בי כשאני משחקת ובכלל אני מרגישה אותך נקודה. מדבר אלי בשפה החרישית של הלב. אני מדמיינת? זאת אני שמדברת לעצמי או שזה באמת אתה? אני רוצה להאמין שזה באמת אתה, אני צריכה אותך איתי, אתה שומע? זה אי אפשר ככה שפשוט יום אחד אתה תעלם לי מהחיים. זה פשוט לא מקובל עליי. אז כן, אתה איתי ואני מרגישה אותך. בפרפרים שמתעופפים סביבי כשאני יוצאת עם נולי לטיול, זה בכוחות שאתה נותן לי אחרי שאני מתפרקת בבכי מר ונוגעת בתחתית ובמיוחד כשאני בטוב. כשאני בטוב אני מרגישה אותך ביתר שאת. אף פעם לא האמנת בהתבוססות בעבר, תמיד הסתכלת קדימה. זוכר שבנסיעות שלנו הייתי מתעצבנת על הווייז ועל הכבישים המסריחים של הקריות ואתה היית אומר לי אמא אבל למה את מתעצבנת זה כבר קרה, מה זה ייתן. ואח"כ כשהיינו יושבים בנחת על הכוס קפה הייתי אומרת לי אתה צודק מעייני. אתה המורה הרוחני שלי. וכשחשבנו על סטיקר זה המשפט שעלה לי. זה כבר קרה, אז למה להתעצבן. אני מנסה להפנים את המסר הזה, לקבל את הדין ולהיות בהשלמה.

אני משחררת אותך בן שלי אהוב. לך תמשיך את השליחות שלך בשמיים, אתה וששת המתוקים שאיתך. תמשיך לרכך את הלבבות ולהביא לשחרור החטופים, לסיום המלחמה, בתנאים שלא יסכנו אותנו בעתיד, ולקירוב לבבות בעם שלנו.

אבל אל תעלם לגמרי, אוקי? תמשיך לשלוח לי סימנים וללוות אותי בשנים שעוד נותרו לי. תשלח סימנים גם לאבא שכ"כ מתגעגע אליך ולאחים המהממים שלך. תהיה איתנו בשמחות וגם בימים הרגילים שאותם אני מוצאת הכי קשים.

אוהבת אותך. גאה בך.  כי נפשי תערוג אליך.

אמא

בס"ד

כ"ז תמוז תשפ"ה

לכבוד אזכרת השלושים לזכרו של מעיין פרלשטיין ז"ל מאת חברו וידידו דניאל זרנופולסקי משכונת גילה.

שמי דניאל זרנופולסקי סוקולוב, אני נער בן 17 (עוד מעט 18) ואני מתנדב ומתגורר בשכונת גילה בירושלים, אני מתנדב בארגון סח"י, ארגון שמחלק מזון למשפחות נזקקות בשכונה וגם מרכז מוקד לעזרת קשישים בגילה.

מעיין ואני הכרנו שנה שעברה כשהוא הגיע למכינת בית ישראל, הוא היה אדם מאוד שמח עם חיוך על הפנים שאהב תמיד לצחוק ולהיות מאושר, ומהר מאוד הפך לאהוב על החניכים.

במסגרת המכינה יש תוכנית לילדים ונוער שבה לכל נער או ילד יש מכיניסט אחד שניפגש איתם פעם בשבוע באופן קבוע, בגלל שאני יותר גדול מהרוב שם אז אנחנו עשינו את זה בצורה בוגרת בסגנון "חברותא", אחרי 3 מפגשים כבר הפכנו מ"חברותא" לחברים של ממש, בחרתי אותו כיוון שהוא היה מאוד דומה לי בתחביבים, לדוגמה מעיין מאוד אהב לטייל והוא גם היה אוהב לשחק כדורסל ולדבר, היינו נפגשים הרבה ועושים פעילויות שונות ובעיקר גם מדברים וצוחקים ביחד.

מעיין לא היה מדבר הרבה, הוא בעיקר אהב להקשיב למה שאני הייתי מספר לו והוא היה נהנה מכל רגע שלנו ביחד, הוא מאוד אהב להיפגש איתי וגם שלא יכל הוא תמיד היה מתבאס מזה וכבר היה מתכנן כבר את הפגישה הבאה.

מעיין היה מאוד אוהב את ערוץ האנימציות שלי והיה מאוד תומך בו והיה תמיד מתעניין בעבודות שלי והיה נהנה מהתוכן שאני הייתי מעלה גם ביוטיוב (לשעבר) וגם באינסטגרם, עד היום הוא עוקב אחריי מהעמוד שלו והוא היה מאוד אוהב את זה והיה אפילו מציע רעיונות לסרטונים חדשים שאני אעשה בעתיד.

בין הפגישות הטובות שהיו לי עם מעיין זה היה לדוגמה ללכת לשחק איתו כדורסל במגרש, לשבת אצלו בדירה ופשוט לצחוק ולדבר שטויות ופשוט להנות יחד, טיולים משותפים במקומות שונים והכי חשוב הרבה שמחה והמון הקשבה.

הפגישה שהכי זכורה לי היא זאת שאני הלכתי יחד עם מעיין ויונתן (חבר שלי) לאתר הטבע העירוני חירבת ארזה וישבנו שם על שיחה טובה וחטיפים, ישבנו שם שעתיים ופשוט דיברנו על הרבה נושאים מעניינים, עשינו המון צחוקים והיה יום נחמד שאני זוכר טוב טוב.

מעיין הוא אדם עם לב זהב, הוא גם היה בא איתי לבקר קשיש כמה פעמים והוא מאוד אהב לעשות טוב ולהיות אדם של חסד, מעיין הוא אדם עם חיוך זהב ועם הומור טוב ופשוט אדם שכיף לך לשבת איתו ולדבר איתו והוא פשוט מקשיב לך ולא שופט אותך על כלום, הוא אדם שרוצה רק בטובתך ולא מעניין אותו מה עשית, העיקר שאתה תהיה אדם טוב.

מעיין התגייס מוקדם מהרגיל, ולצערנו לא היה לנו מפגש מסכם יחד, הדבר היחידי שהוא עשה לפני שעזב הוא שלח לי הודעה שבה הוא מודה על כך שיצא לו להכיר אותי ושהוא יבוא לבקר אותי עוד הרבה פעמים, לצערי זה כבר לא יקרה.

מעיין היה אדם של שאלות, הוא אהב תמיד להתעניין בי ולשאול שאלות, הוא היה מקשיב עד הסוף וראים שהוא היה באמת מאוד מתעניין מהתשובות שהייתי אומר לו.

אני מאוד אתגעגע אליו, אני מאוד אהבתי אותו והוא היה אדם זהב, ברגע שקיבלתי את ההודעה המזעזעת הפנים שלי נפלו, לא האמנתי לזה, איך אדם כל כך טוב יכול פשוט יום אחד כבר לא להיות כאן, איך השם לוקח דווקא את האנשים עם הלב הכי זהב ואנשים הכי שמחים שיש, איך פתאום החבר הטוב שהיית מבלה איתו ונפגש איתו כבר לא תראה אותו לעולם, האיש שרצית עוד להיפגש איתו כבר לא תיפגש איתו יותר לעולם ולא תוכל יותר לטייל ולעשות כיף עם החבר הטוב.

יומיים אחרי חלמתי חלום, בחלום ראיתי אדם הולך לכיוון אולם כנסים, אני בחלום הייתי סוג של בעל המקום אז רציתי להבין מי האדם שהולך לשם, אז הלכתי לכיוון הבחור וקראתי לעברו, אך הוא לא ענה, התקרבתי יותר וסובבתי את הבן אדם לכיוון שלי, להפתעתי הגדולה זה לא היה סתם אדם שבא להיכנס לשם, זה היה מעיין, עם החיוך הקבוע והפנים המאירות, אני בהתרגשות מתחיל לשמוח ולשאול אותו שאלות על מה קרה לו וכדומה אך מעיין בשלו, לא מרבה בדיבור ופשוט מתחיל לסובב את הראש לכיוון אחר, אני מתחיל לטלטל אותו ולהגיד לו: לא! אני רוצה שתסתכל עליי! אני רוצה לראות אותך עוד קצת! (בחלום רגעים כאלה יכולים להיעלם מהר אז הייתי מאוד רוצה לא לפספס רגע כזה) ומעיין מסובב את הראש בחזרה ומחייך ואני פורץ בבכי ומתחיל לחבק אותו הכי חזק שאי פעם חיבקתי מישהו בחיים.

קמתי, עם דמעות בעיניים ועם עצב על הלב, אבל זה שימח אותי, מעיין לא שכח אותי, והוא בא אליי בחלום בשביל לראות אותי פעם אחרונה ובזאת להגיד לי שלום ולהראות לי שהוא אוהב אותי וזוכר אותי.

מעיין האיש היקר ביותר, האיש הטוב עם הלב הזהב, מקווה שטוב לו שם למעלה ושהוא ישמור עלינו ועל כל חיילי צבא ההגנה לישראל ושישמור על המשפחה היקרה שלו וכמובן עליי, ואני אזכור את מעיין לנצח ובחיים אבל בחיים לא אשכח את החבר הטוב שהיה לי שנה שעברה, ואזכיר את שמו בכל חלוקת מזון שאנחנו עושים בארגון סח"י ונקדיש כל חלוקה לזכרו, על כל הטוב והחסד שהוא עשה!

לעילוי נשמת מעיין ברוך בן אסנת, יהי זכרו ברוך!

מעיין,

אני עדיין לא מאמין שזה קורה. היית חבר ואח בטירונות.

אני זוכר איך היינו צוחקים על דברים שאף אחד אחר לא מבין, מציקים אחד לשני באמצע הלילה פעם אני פעם אתה. אני זוכר שהיינו קוראים אחד לשני בכינויים מטומטמים, אבל הכי זוכר שהיינו יושבים אחד עם השני אם היה לאחד מאיתנו רע. אני זוכר איך שהיינו מדברים על לבוא אחד אל השני בין יציאות, ואיזה החמצה אני מרגיש על זה שהדבר הכי קרוב שהספקנו לבילוי ביחד זה לשחק במיינקראפט כל אחד בביתו.

היית בן אדם מסור, מקצועי ותמיד נכון לעזור ולעבוד, ולכל דבר שנשאלת ענית הנני. אני וצוות לי שי נסחוב אותך בליבנו לכל מקום, ותמיד נדע שתשמור עלינו מלמעלה.

תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים.